יום אחד, ראיתי ילד רוכב על אופניים. ולרגע הילד הזה נדמה לי לחבר ילדות של עמר. אותו חבר כבר מבוגר מאותו הילד בעשר שנים לפחות, אבל לרגע קצר ראיתי אותו, ולרגע חזרתי גם לילדות של עמר.
מדי פעם, ברחוב או במקום ציבורי הומה אדם, רואים לפתע מישהו והוא נדמה למישהו אחר. כך, במבט ראשון חטוף, עד לזהוי הנכון, נדמה לרגע שפגשנו מישהו מוכר. כי תמיד, בסביבה זרה, אנחנו מחפשים את המוכר. ומשמחפשים מוצאים, אפילו הוא לא שם.
קראתי ושמעתי שלעיתים קרובות זה מה שקורה למי שמאבד מישהו יקר לליבו. בכל מקום הוא מוצא אותו לפתע. ומה הפלא? הרי זה מה שהוא מחפש. מפגש קצר שכזה, שנעשה בהיסח הדעת ומגיע לכִלְיוֹנוֹ מיד ברגע שדעתנו שבה למקומה, הוא בכל זאת מפגש. הוא מפגש כי קודם כל, באותו רגע ראשון, הוא יוצר תחושה של מפגש. ובעיני, למרות התפכחות המיידית, יש במפגש שמחה. יש בו שמחה כי הוא מספק לרגע קצרצר אחד את כיסופי הנפש.
ואני, כבר שלוש שנים ויותר רואה אנשים ברחוב, אבל מעולם, בשום מקרה, לא ראיתי מישהו שפתאום, לרגע, נדמה לי כעמר. ומפגשים שכאלה הזדמנו לי רק בחלומות הלילה. והם מעטים ונדירים.
ויום אחד, כשאראה באקראי מן עמר שכזה ברחוב, יהיה זה עמר של ילדות, ואדע כל רגע מהזמן שחלף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
