אבא של עמר

אחרי מספר צלצולים ניגשתי לענות לטלפון. מישהו ביקש את אביגדור. טעות במספר. אין כאן שום אביגדור.

יש כנראה אביגדור אחד עם מספר מאד דומה לשלנו, כי זאת הפעם השניה. הפעם הראשונה היתה לפני שלוש וחצי שנים, בשבעה של עמר.

בימים של השבעה גיליתי את האתר והפורומים של עמר במחשב. את ההודעה על מותו - עם אלף תגובות, וניסיתי לקרוא עוד ועוד. בשבעה, אין לך זמן פנוי. האנשים סביבך מנסים למלא כל רגע, לסתום כל סדק, לרפד כל חלל. בכל זאת, ניסיתי ללקט את הסדקים והמרווחים של רגעי הפנאי ולהתחבר לעמר דרך המחשב. שם, ליד המחשב – אני זוכר את המקום ואת הסיטואציה – עניתי לטלפון. ילד קטן דיבר בקצה השני.

"מי זה?" שאלתי.

"עומר" ענה הילד.

"ומה אתה רוצה?"

"את אביגדור."

"אין כאן אביגדור" הסתיימה השיחה.

ואותו ילד קטן ננעץ בי. והייתה לי כעין חוויה שהנה התקשר אלי עמר הקטן. ממרחקים, ממחוזות הילדות. והרי עמר ההוא היֹה היַה. ידעתי זאת. ולא נראה לי מוזר, רק מעודד, שכשעמר של היום איננו, יכול עמר של הילדות להתקשר. כאילו הלך עמר האחרון אל מחוז הזכרונות, אל העולם שמעבר, ושם פגש את עברו והתאחד עמו. וכך, יכול עמר למסור לי ד"ש. להתקשר אלי באמצעות עמר של הילדות. זה שנשאר בלתי פגיע. כי מה שכבר עבר – נשאר שלם ומוגן.

וכאשר התפרק עמר של העולם הזה לשברי זכרונות, כמו כל עולמנו, התענגתי לזמן מה על אותו מפגש, על אותה שיחת טלפון שקיבלתי מעמר הילד, והרגשתי כאילו שם, בעולם שמעבר, מחבר אותם חוט חדש.