אבא של עמר

נקודת ציון. בתוך אינספור הנקודות שבמרחב, יש בודדות ומעטות שאנו מזהים. נקודה היא מטבעה חיתוך בין שני קווים. מפגש בין שתי דרכים. רגע קטן של קיום משותף, ששתי דרכים נפרדות מובילות אליו, ושתי דרכים יוצאות ונפרדות ממנו.

גיל הוא נקודת ציון. בחיינו, שנותינו המקבילות אינן נפגשות. אם לא היינו - לעולם גם לא נהיה בני אותו הגיל. אך כשהכל נעצר נולדת נקודת ציון. 17. גיל 17. נקודת עצירה ומפגש. הזמן מוביל אח צעיר למפגש באותה הנקודה. מפגש, ופרידה. המפגש מחבר את הזמן העוצר אל הזמן שאינו עוצר. מחבר, ומפריד. ממתין לפגישה עם עוד אח צעיר.

באורח סמלי, גם בדפים האלה, במונה הכניסות, מפגש. ככל שהחיים הולכים בדרכים אחרות, דרכים שאוספות ומלוות אותי, נפער הפער בין עמר שנעצר ובין החיים שלי הנמשכים. ובין הכתיבה כאן, בבלוג הזה, שהולכת ומתמעטת, אל מול הבלוג השני שלי שהולך ומסתער על החיים האחרים. והכל כתוב במונה הכניסות.

במקרה, חזיתי בדיוק באותה נקודה. באישון ליל שלישי, נכנסתי לבלוג האחד – 12,345 כניסות. ובחלון אחר אל הבלוג האחר – 12,345 כניסות. שמרתי את שני החלונות פתוחים. לא רציתי לגעת, שלא יתעדכנו. ניסיתי לפתוח חלון שלישי לישראבלוג. לא הצלחתי. לאחר מספר נסיונות הופיע הודעה – "סגור לרגל שטיפה ותחזוקה". כאילו, חיכתה המציאות עד לאותה נקודת ציון, ואז עמדה מלכת, מקפיאה את הזמן לשעה קלה.

והמספר הזה, שניים עשר אלף שלוש מאות ארבעים וחמש, נחרת בזכרוני ונשמר. ורק כאן, בעת הכתיבה עצמה, הבחנתי בסגולתו המיוחדת של המספר הזה – 12345. אכן נקודת ציון ראויה לציון.

אחר כך, בשובי למעשי, יכולתי לשמוח על החיים הממשיכים ומתגברים ומנצחים, ולהצטער כפליים על עמר שהולך ומתכסה ונקבר תחתם.

אחרית דבר:

זמן שאול. דווקא הפוסט הזה המספר על שני בלוגים החולפים זה את זה מצא את דרכו לעמוד הראשי והביא לפתע מאות קוראים. התוצאה שהמונים שוב חלפו נפגשו, הפעם בכוון ההפוך. כעת ממתינה פגישה שלישית, בכוון הראשון, הבלתי נמנע.