המצבה של עמר היא בית לפרחים רבים.
בעונת הגשמים פורחים פרחי הבר. על פי סדר קדמון, כל אחד בתורו, הם עולים מן האדמה ומשלימים מחזור של לבלוב פריחה וקמילה. זה אחר זה באים הנרקיסים, הרקפות, הכלניות והנוריות וצבעוני אחד.
הקיץ הוא זמנם של צמחי התרבות. החד שנתיים, ששותלים לעונה אחת ודואגים להשקות, ועוד אלה העוברים משנה לשנה. תלויים בחסדינו, הם גומלים לנו ביופי וצבע. וביניהם גם מספר צמחי פקעת המצטרפים דווקא לחגיגה החורפית.
באופן שקשה לי להסביר אך אינו מפתיע, כל אותם פרחי בר שבאו מן הטבע, ששורשיהם יונקים ממעיין קדמון ומשותף, שזכרונות להם מאדמת ההרים והגבעות, הם עבורי ישות המחוברת לעמר. הם המכירים את שפת המסתורין, ובאמצעותם אנו יכולים לשמור קשר. ואילו בני התרבות, הם שומרים נאמנים הבאים ללוות ולקשט, אך הם מהות שבא מבחוץ. הם שם, אך לא משם. הם נבדלים זה מזה כמו אבלים ומנחמים. נמצאים באותו המקום, אך מייצגים מהות אחרת.
מזה ימים רבים אנו עוקבים צעד צעד אחר הפריחה המתבשרת של כמה פרחי פקעות. בעוד הרקפות הולכות ומתעייפות גדלים ומתרבים הניצנים של פרחי הפרזיה. תחילה ירקרקים ואט אט מרמזים על הצבעים הנסתרים בהם. וביניהם, עולה לאיטו, יחיד וממוקד, גדל ומתגבה כנער צומח, מופיע גבעול ובקצהו פקעת קטנה, מבטיחה צבעוני אדום.
לפני שבוע כבר ידענו – הוא קרוב מאד מאד, ואתמול הלכתי שמה. יער של פרזיות עתירות פרחים וצבע, ובינהן ניצב צבעוני יחיד, אדום, יפה, זקוף, נקי, שקט, מסוגר מעט, גאה ובטוח בעצמו.
השמחה הייתה גדולה. כאילו ראיתי קהל של אנשים פורחים ועמר ניצב בינהם. חייכתי אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
