אבא של עמר

אני קורא בלוגים. כותב וגם קורא. מדי פעם פוגש כותבים חדשים. מעיף מבט, ואם מעניין נכנס פנימה למבט נוסף. אחד הדברים הראשונים שאני עושה בבלוג חדש שנראה לי מעניין הוא להכנס לארכיון. אותה פינה בצד ששומרת את כל ההיסטוריה של הבלוג, חודש בחודשו. לחיצה אחת ונפרש ציר הזמן שבו קיים הבלוג הזה. יש לא מעט בלוגים ותיקים שמתקיימים כבר ארבע שנים ויותר. בבלוגים האלה רואים את שנת 2005. אני מחפש את ספטמבר. אם הוא נמצא, אני נכנס לשם, ספטמבר 2005. אז אני מחפש את הימים. מחפש את הפוסטים מהשבוע השני של ספטמבר. שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי, אחד עשר בספטמבר. שנים עשר, שלושה עשר. עוד מעט לכאן או לכאן. מה נכתב בבלוג בימים ההם? מה עשה בעל הבלוג? מה חשב? מה הרגיש? מה עבר עליו? היכן הוא היה ברגע שזה קרה?

יש לכולנו תאריכים מכוננים. רגע היסטורי שחזינו וחווינו. רגע שכולם מכירים, וכל אחד מסמן לעצמו וזוכר – איפה הייתי ומה עשיתי באותו הרגע. איפה הייתי בלילה בו נרצח רבין? מה עשיתי כאשר נפלו התאומים? כך נשזרים החיים הפרטיים בהסטוריה הציבורית. אחר כך אנחנו חולקים ביננו את החוויה. מספרים זה לזה את הסיפור הפרטי הקטן של אותו רגע משותף.

הרגע המכונן שלי הוא אותו רגע, או ימים, בהם עמר היה איתנו ופתאום אבד. ואיפה הייתם אתם באותו הרגע? גם אם לא ידעתם דבר, אני רוצה לדעת. קשה להבין שהעולם המשיך כרגיל מבלי לשים לב. מה עבר על כל אחד? אני נכנס לכל בלוג כזה, לשבוע השני בחודש ספטמבר, וקורא. בדרך כלל אין שום דבר מיוחד. לפעמים אני מוצא כך הפתעות מרגשות. אין להן שום משמעות, אבל אותי הן מרגשות.