אבא של עמר

בכל פעם, החיים כאילו עולים על מוקש, או נופלים לבור. התרחשות רגילה מחליקה על פני השטח ובמפתיע דורכת על פיו של בור זכרון ונופלת לתוכו. פצצה קטנה של כאב ממתינה שם ומתפוצצת במפתיע. כלומר לא ממש מפתיע. כלומר, זה תמיד צפוי וזה תמיד יקרה, אבל אף פעם אינך באמת מוכן, ואין דרך להתגונן. ובאמת, גם אינך רוצה. יש סוג של נחמה בנפילה לבורות האלה.

הרבה אחרי חצות, פונה מזרחה לכביש 70. נוסע לבדי, לאסוף את הילד. הכביש ריק למדי ואני נוסע מהר למדי. לא קשה לחזור לפעם הקודמת. מבחוץ זה נראה כמעט אותו הדבר.

לבד במכונית, בלילה, מהבית לכביש 70 - זה לא קורה לעיתים קרובות. הפעם הקודמת, לפני שלוש וחצי שנים. טלפון לילי ודהירה מטורפת, וכל הדרך אני לוחש לעצמי – "שיחיה, רק שיחיה". ועלי חשבתי, שלא אגיע באיחור. שיהיה את מי לראות.  גם אז היה ליל חמישי.

הספקתי. הוא חיכה עוד יום.

ואם אני נוסע לבדי בלילה בכביש 70, מה כבר יש לי לעשות חוץ מלזכור?