אבא של עמר

"הפסנתרן" סרט טוב. חזק. מרגש וגם עטור במוסיקה טובה של שופן. הוא יצא בשנת 2002 וראיתי אותו כשנה אחר כך, בדי.וי.די, אצל חברים.

עכשיו ראיתי אותו שוב, בכבלים. הפעם הוא מרגש יותר. זה בגללי. בגלל הרגישות שלי. אני חשוף יותר. אני השתניתי. ככה זה כשניצבים על שפתו של בור העצב.

והמוסיקה, כולה שופן, גם היא יפה ועצובה. לקראת סוף הסרט, אחרי שהמלחמה נגמרה, הוא מנגן קטע יפהפה. הנוקטורנו מס 20 בדו דיאז מינור. הוא מנגן, ונזכר ודמעות עולות בעיניו. ואני מסתכל, ומקשיב ודמעות גם בעיני. והדמעות שלי באות ממקום אחר. ואנחנו נפגשים.

מרגע שחדלו דברים להתחדש, זה הקטע שבו אנו פותחים את האזכרה השנתית. קצת מוזר לי לחשוב שהוא כמעט בן מאתיים שנה.