אבא של עמר

כל היום התגעגעתי. ביום הזה התגעגעתי יותר. התגעגעתי ודמיינתי. יחד שכבנו על הספה והאזנו למוסיקה. אתה היית מאד שקט ועצור. וגם לא היית. היית הרבה לידי, ודווקא כשהיית, לא היית. איפה אתה? לא חשבתי שתבוא. אפילו מתנה לא קנינו. אבל, אתה יודע, בפנים מקנן תמיד רצון כמוס.

טיילתי איתך בארצות הזמן. כל הזמן מפנים מקום. כמו הדורות המתחלפים על הבמה, גם אנחנו, כולנו, מתחלפים. ממש כמו המים בנהר. הילד בן השמונה מפנה מקום לזה בן העשר. בן השלוש עשרה לבן החמש עשרה. ובן השש עשרה בא ותופס את מקומו. ובן השבע עשרה, כמו כולם, השאיר מקום פנוי, ואף אחד לא בא אחריו. ולא בא במקומו. ואף אחד לא נשאר.

טיילתי איתך באלבומי התמונות. מזמן לא היינו שם. עברתי תמונה תמונה. דף דף. התמונות מחלקות את החיים לתקופות ועידנים.

הבתים. הבית הראשון בחיפה. הבית השני. הבית במגדים. בעין איילה. השיפוץ. הקומה החדשה. החדר שלך עם הזמן שנעצר.

המכוניות. המטרו. האופל. הסובארו הכחול. זה היה תור הזהב. הכל היה טוב והמבט נישא קדימה. תור הזהב של הסובארו הכחול. אחר כך היו הרכבים מהחברה. עכשיו אני מבין שהם לא היו בני משפחה באמת. לא כמו הסובארו הכחול.

החיות. אדם, סופה, מיקו, באפי, אלווד, אקווה, בנג'י (רשימה חלקית חלקית). וחתולה הנצחית, שכמעט תמיד הייתה.

התמונות באלבום. הישנות, הקטנות, 9X12, והגדולות יותר 10X15. ואני מתחיל להזקק למשקפיים. הדיגיטליות. אלה שבתחילה אפילו לא הדפסנו והיו קיימות רק במחשב. התקופה האחרונה, כשכמעט לא הסכמת להצטלם, ויש לנו תמונות במשורה. וכל התמונות שכבר אי אפשר לצלם, אפילו שיש מצלמה חדשה והרבה מגה-פיקסלים.

כל היום התגעגעתי. אתה לא היית. ודווקא כשלא היית, היית.