אבא של עמר

הנביחה היא חלק בלתי נפרד מהכלב. כאשר הוא רובץ, שקט, בפינתו, ולפתע מסתער על דבר שמשך את תשומת לבו, הנביחה מזנקת איתו. הנביחה והכלב, כישות אחת הם רצים, קופצים, מאיימים, משתוללים – הנביחה והכלב. אבל לא אצל באנג'י. הנביחה של באנג'י אינה חלק ממנו. הנביחה של באנג'י היא יציר רוחו. הוא מפריח נביחות כבועות סבון ושולח אותן לכל עבר. כשאנחנו מדברים על הנביחות של בנג'י אנחנו עושים לו עוול. כי הקולות שהוא מפיק, על עושר ההבעה שלהם, דומים הרבה יותר לדיבור, או לכל הפחות לנגינה. אמנם לא ערבה מאד לאוזן, אך בהחלט נגינה. כי המסר אינו מילולי וברור, אך יש בו כוונה וצבע ותנועה ועניין, ממש כמו שנגן מיומן יודע להפיק. למרות הרעש, הייתה תמיד שמחה מיוחדת בקבלת הפנים שלו. לא משתולל משמחה קופץ ורץ. רק עומד על השביל, מכשכש בזנב, מטה ראש ומשמיע את שירת הברכה שלו. אהבתי אותו.

כלב נח, מסתפק במועט – תמיד העדיף לישון באוויר הפתוח, על השביל או על הדשא. חשבתי שיהיה נחמד לצאת איתו לשטח לחנייה לילית תחת כיפת השמיים (וכמובם שכחתי שעם כל מה שיהיה לו להגיד אין סכוי שאצליח לעצום עין). אף פעם לא נסענו איתו לטיולים. הוא שנא נסיעות והיה מוכן להתאבד בנסיונות המלטות מהחלון בזמן הנסיעה. לך תדע מה עבר עליו לפני שהגיע אלינו. חבל. כבר לא נוכל לצאת לטיול.

שבועיים מאז שנעלם ואף כלב לא יוכל לספר לנו מה קרה לו. לפרידה פתוחה יש צבע אחר. הוא הלך ואי הידיעה תשאר במקומו.

אף אחד מהכלבים והחתולים בבית לא הבין שעמר לא יחזור. רק אנחנו, מבינים הכל . תחתם, אנחנו יוצרים את הקשרים, את הגשרים, עבר-הווה-עתיד, והכלבים נמהלים בזכרונות, לוקחים משהו לעצמם. מכל הכלבים, רק באפי נותרה חולקת זכרונות עם עמר. דווקא החתולים, ארבעתם, שומרים על הזכרון ועל עצמם. בינתיים. השבוע הביאו לנו כלב, מועמד חדש לתפקיד השומר האחראי. יש לו נטייה חזקה לרדוף אחרי החתולים. אנחנו שומרים ומקווים לטוב.