שלושה חצבים אצל עמר והם כבר מסיימים לפרוח. בשנה הזאת הם מיהרו והקדימו והופיעו פתאום משום מקום וצמחו וגבהו ועלו וגלגלו פרחים קטנים במעלה הגבעול והנה הם כבר מסיימים היכן שאחרים עדיין לא התחילו ולא מראים סימן. ולא תמיד כך. יש שנים שהם מתעצלים, מסתתרים, ממאנים לפרוח כלל ועיקר. מהתלים בנו, שנה כך ושנה כך. ואולי כל החצבים הם כך, וכשאנחנו מביטים בגבעה סתווית המתכסה בפרחים הזקופים אנו רואים שם תורנים העומדים על משמרתם לסרוגין, בין שנה לשנה. וכאן, בפרח הפרטי שלנו אנחנו לומדים להבחין בטבעו הפרטי, בקצב הפרטי והמיוחד לו השונה מהעדר הגדול.
בתוך האדמה יושבים כל הקיץ ובכל סתיו מספרים סיפור אחר, כאומרים, יש לנו רצון וסדר יום משלנו. איננו עבדים לשגרה, לסטטיסטיקה, לסתמיות. וכשאני מקשיב לחצבים, את עמר אני שומע. הם הלא שכניו, שותפיו. יותר ממני, הם שם, יום יום, שעה שעה, שומרים, מלווים, מספרים. העצמיות שלהם הופכת לסיפור של עמר שמספר ואינו חדל.
הנה, הפך החצב לפרח של עמר. לא הפרח של חייו, ולא של מותו. הפרח של מנוחתו. שוב אינני יכול לנתק את עמר מימי החצבים. כמו התאריך העברי והלועזי המתעתעים בנו במפגש-פרידה-מפגש. הם כל כל טעונים וברורים. מכאן, תֹם החופש הגדול, החזרה ללימודים - סופרים שבוע ודי. ומשם, שוב נופל עלינו ראש השנה, החג הזכור לרע, מתפרע, מקדים, מאחר, מתרחק, מתקרב. לא נותן מנוח. והנה השנה האמיתית, שנת החצב. זה המבשר, המכין את הסוף, העוטף אותו, הניצב על פני השער הכבד – פותח אותו כדי מעבר צר, שבוע רוחבו, ושב וסוגר אותו, עד לפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
