מרגע שהתחלתי לכתוב ולא הפסקתי אני בוחן את השאלה מדוע. מדוע התחלתי ומדוע אני ממשיך. מה חשיבותה של הכתיבה, ומהו תפקידם של הקוראים. מאין באות המילים ולאן הן הולכות.
הסיבה הראשונה והראשונית היא הצורך. חשתי צורך לכתוב ולפרסם את הדברים. ממה נולד אותו הצורך? זה הצורך בזעקה. כשבנך נקבר באדמה אתה רוצה לזעוק ואתה רוצה שכל העולם ישמע. המפגש הראשון עם העולם שבחוץ הוא מזעזע. הוא מתנהל כרגיל. אנשים מבלים, עורכים קניות ויוצאים לעבודה כאילו לא קרה דבר, ואתה רוצה להשמיע זעקה שתעיר את העולם מתרדמתו. אני חושב שהצורך הזה הוליד את הכתיבה.
כשהלכה הכתיבה והתפתחה, פרחה והמשיכה, מצאתי בה דברים נוספים. במלחמה האבודה נגד המוות אנו פונים אל הזכרון וההנצחה. באות הכתובה יש מידה של נצחיות. המילים שארגתי הפכו אט אט גלעד זכרון. מפעל קטן הממשיך במקום שעמר עצר. נוכחות משפיעה וקיימת. ועמר היום קיים עבור רבים שלא הכירו אותו בחייו.
ועוד, אני חושב, הכתיבה, היציקה למילים, סייעה לי מאד. כל הרגשה ורגש, געגוע וכאב, זכרון וחיוך שעברו דרכי, ניסיתי ללכוד ברשת המילים. המעבר הזה ריכך, וזיכך וניקה. לא ברחתי מהכאב. לא התעלמתי, לא התחמקתי ולא הדחקתי. העיבוד למילים כאילו הדליק את האור בחשיכה או הרכיב משקפיים על עיני הסומות. הוא הסביר, חידד, פיענח. המילים קושרות את המוכר אל הבלתי מוכר. הדברים, גם הכואבים ביותר קיבלו משמעות מובנת, צורה וצבע וטעם. המילים זיקקו את הכאב לאהבה.
התרגום למילים המשיך אל הקוראים. מי שקרא הבין. מי שכבר ידע מצא הד בנפשו. (ויש הבדל גדול בין מי שמבין ומי שיודע). המילים הסתדרו באופן מדויק. התברר לי שהתרגום הזה אינו מובן מאליו. נתקלתי במי שנושאים איתם נטל של שנים, והמפגש במילה הברורה, המכוונת פתאום, ברגע, מחדד ומהדהד ובאופן מסוים מביא אף מרגוע. לא מרגוע מהכאב אלא מאי הבהירות. כי המטען הלא מפוענח הוא תמיד נטל וכל דבר שאפשר לקשור למילים (ובכוונה איני אומר לתאר) מקבל משמעות מדויקת יותר. אז אפשרי יותר לפרק אותו ולהתמודד עמו. כמו עם הפחד המסתתר בחושך וניזון מאי הידיעה.
הנה כי כן, מצאתי את דרך המילים, את ההתבוננות המאפשרת, את נקודת התורפה של האסון. כל מה שיכולתי לצוד במילים אספתי לתוך הכתובים.
ואף על פי כן, גם אני אינני יכול. גם אני מוצא את עצמי בתחושה שאין לה משמעות. אין לה פירוק, אין לה פנים, אין בה נקודת אחיזה. היא רק ניצבת מולי, מעלי, כבדה ושותקת. במקומות ורגעים כאלה אין כח למילים. כמו אוזלת ידו של כישוף כנגד כישוף חזק יותר. אז, אינני יכול להעביר למילים. אז אני רק מרגיש כמו אבא שילדו איננו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
