אבא של עמר

לכל אחד בכפר יש איזה מכשיר או ציוד שכמעט אף פעם לא צריך, וכשצריך, אפשר לגשת ולבקש, כי אין טעם ואין צורך שלכל אחד יהיה הכל. למשל סולם מאד גבוה שאפשר לטפס עליו עד הגג, או מסור שרשרת שיכול לכרות עץ בוגר. לנו יש גירלנדה. זאת אותה שרשרת ארוכה של נורות שאפשר לתלות בין העצים ולהביא תאורה חגיגית לגינה.

קנינו אותה לבר-מצווה של גיא שהתקיימה בשעות הערב. חמישים נורות היו לה. מחציתן בהירות להאיר, ומחציתן צבעוניות לשמח. הערב היה מואר ושמח, והגירלנדה נשארה תלויה בין העצים מאמצע האביב עד סוף הקיץ. צריך היה רק לחבר לחשמל, והגינה החשוכה הפכה חגיגית בן רגע. אבל הגירלנדה רק נותרה תלויה, ולא חיברנו אותה לחשמל. בסוף הקיץ, לפני בא הגשמים הורדנו אותה. את הנורות פרקנו והכנסנו לקופסאות, הכבל החשמלי גולגל כעין נחש ענק, והכל הונח במחסן. מאז יש לנו גירלנדה שאפשר לקחת אבל כמעט אף פעם לא צריך.

אנחנו משתמשים בה פעם בשנה. ביום האזכרה של עמר. האזכרה נערכת לפנות ערב, כשחם היום פג מעט, ואחר כך מתכנסים אצלנו בחצר. הגירלנדה מזכירה לנו כמה דומה ההתכנסות הזאת לבר-מצווה. הרבה מוזמנים (רק שכאן לא שולחים הזמנות ואף פעם לא יודעים כמה אנשים יגיעו), הרבה הכנות ושולחנות עמוסים כיבוד (רק שכאן אף אחד לא מביא מתנות), והגירלנדה מאירה את החצר (אבל כל הנורות הצבעוניות – מפורקות).