אבא של עמר

זה קורה הרבה. יותר ויותר. בעיקר בימים בהם עדיין עבדתי, אבל גם היום.

מגיע רגע אחד ביום, ולפתע אני בודק את עצמי ואומר לי בחרדה – "היום, כל היום כבר עבר, ואף לא פעם אחת משך כל היום הזה נזכרתי בעמר". וההרגשה כבדה ועצובה.

ואז תמיד, בלי יוצא מהכלל, כעבור רגע או שניים אני אומר לעצמי – "אבל". "אבל הרי הבוקר היית בבית הקברות", או "אבל הרי נכנסת קודם לאתר של עמר" או "אבל הרי נזכרת בטיול ההוא". ובעצם אני יודע שלא עבר יום אחד מבלי שעמר היה אצלי או אני אצלו. וההרגשה עצובה.

וגם בימים שלא עצרתי לרגע לבדוק. אני יודע.

אפילו ביום ההולדת שלי, אני זוכר, השעה הייתה עשר וחצי בבוקר, ואמרתי לעצמי "כבר עשר וחצי בבוקר, ורק עכשיו נזכרת בעמר". ואז אמרתי "אבל". "אבל הרי בבוקר...".

ובלילות, אינני יודע.