אבא של עמר

אם חושבים על זה, הזכרונות שלפני ספטמבר היו טובים. רק אחר כך באו הזכרונות הרעים. הקשים ביותר באו בימים הראשונים, כשהפצע היה פעור והבור פתוח, ולא אכפת היה לי ליפול פנימה. אף פעם לא ניסיתי לסגור אבל מהעיריה או מהשמיים באו והניחו מכסה, שלא יפלו פנימה, וכך התחלתי גם אני מהלך ליד הבור ועל פיו, ולא נופל לתוכו.

אני זוכר את כל הילדים ההמומים שהכירו את עמר דרך המחשב, מבטיחים לשוב ולהפגש בגן עדן. לגן העדן תפקיד חשוב בדרך הנחמה, והנחמה – כל כך צריך אותה. ואני חושב על הקשיים הפרקטיים. איך יוכלו ילדים שהכירו רק באינטרנט, שידעו רק כנוי, איך יוכלו להפגש בעוד שישים שנה? לא מכירים לא את מראה הפרצוף ולא את השם ואין את מי לשאול כי בגן עדן לא רושמים כינויים. צריך לעבור אחד אחד בין שוכני המקום ולשאול- "אתה Codename?" ואני גם יודע שזקנים בני שבעים כשיגיעו לגן עדן כבר לא יזכרו לחפש את הילד ההוא שהכירו פעם דרך הפורום במחשב, אולי חוץ מכמה.

אני יודע שאני אחפש, ויהיה לי די זמן לחפש, כי שם הנצח, ואחפש לנצח. ואני יודע שלא. שאין ולא יהיה והכל משאלת לב. ולמרות זאת התחושה אמיתית - תוצאה של הטמעה וספיגה של סרטים וסיפורים ואוויר ואגדות, כמו קיומו של האל. התחושה הזאת, של המתנה לפגישה שתבוא, וההתרגשות שנכבשת לכל החיים, עד שתצא, נכחו שם בעצמה באותם ימים של בורות ופצעים וזכרונות כואבים.

ראיתי את הסרט האצ'י, סרט שתואר כ"אנושי ונוגע ללב" למרות שגיבורו הוא כלב. נדמה לי שהעובדה שמותו של הכלב נוגע ללב הרבה יותר מזה של בעליו האנושי הוא החלטה ובחירה של הבמאי. וזה שסרט נוגע ללב, כמו כל דבר עצוב מתחבר אלי הישר לבור העצב אני גם יודע. אבל בסרט, כשהכלב הנוגה והנאמן עוצם את עיניו לאחר שהמתין עשר שנים ונפגש שוב עם הזכרונות שאהב, הגעתי גם אני לאותה פגישה שלא תהיה ולאותם ימים שהולידו אותה, ואת הריק ואת הרצון ל... וכיאה לאותם ימים, הסיר מישהו את המכסה, והבור נותר פתוח והדבר הטוב ביותר לעשותו הוא ליפול לתוכו.