אבא של עמר

גם זה מסימני הזמן והגיל. עמעום החושים. מתעמעמת השמיעה. המדענים אומרים שבכל יום נהרסים אלפי תאים קטנים, והאוזניים אומרות לנו, "פחות. שמענו פחות". החמצנו את הצלילים החדים, הגבוהים, הברורים. את פרטי הפרטים. את הדקויות. נשארת עמימות. תמונה כללית. כמו הזכרונות ההולכים ומאפירים, מאבדים מחיותם, מבוהקם. מתמעטים. מתרחקים. מדללים. ואולי לא הזכרונות. אולי אלה אלפי תאים נהרסים יום ביומו, לוקחים איתם סודות. הזכרונות כולם ישנם, כמו העבר, אי אפשר לגרוע ממנו אף גרגיר. אבל פחות ופחות אפשר להושיט יד ולאחוז בו.

גם מי שמרכיב משקפיים מכיר את העמעום. שנה, שנתיים, חמש שרת אותך אותו הזוג נאמנה, הראה לך את הדברים. המספר. המספר הוא אותו אות וסימן על מה שאתה יכול ומה שאינך יכול, והפער הזה בין השניים הוא כביכול קבוע ויציב. בדיוק מה שאינך יכול. ולמרות שהראיה צועדת במדרון, הנה, כעבור כמה שנים, לפתע, המשקפיים כבר אינן מספיקות. דרוש מספר חדש. למרות המשקפיים, הדברים אינם ברורים וחדים דיים.  אתה יודע שהם שם, אך משהו שהשתנה באיטיות נדמה לך כשנוי פתאומי. כמו מעבר לחדר אחר. כמו נפילה במדרגה. כמו שלפתע שמים לב שמנת הזכרון והזכרונות התכווצה לפתע. שפרטים נעלמו, וסיפורים אינם, ותמונות החשיכו. ומה שצילמת - לפני, ומה שרשמת – אחרי,  ארוז ובהיר וקבוע, ושאר הדברים והזכרונות הקטנים אט אט דוהים, ויום אחד אתה שם לב שאתה כבר לא נמצא במספר שחשבת. שאתה כבר לא שם.