אבא של עמר

לינקין פארק הופיעו בפארק.  הרבה אלפים היו שם וחשבתי שעמר היה ביניהם. זאת המוסיקה שאהב. אחר כך חשבתי, זאת המוסיקה שאהב לפני חמש שנים. יותר. הפסיק לאהוב לפני חמש שנים. אהב קודם. אבל אנשים משתנים. בעיקר אנשים צעירים. בעיקר נערים שהופכים אנשים, מתעצבים, מתכוונים. גם הטעם נולד מחדש. פתאום, מה שאהבנו בגיל עשרה נראה טפשי ומגוחך. ואם כך, אין לי מושג מה עמר היה אוהב היום. בכלל מה היה עושה? עם מי? איפה? ככל שמתרחקים מנקודת המוצא, אם הכיוון אינו ידוע, סימן השאלה של האפשרויות גדול יותר. הרי לכולנו יש אינסוף אפשרויות, שאחת מתוכם מתממשת. ומי שנשאר עם אינסוף הופך ללא ידוע. רק החיים ממשים את הבלתי צפוי. אני יכול להשאר בנקודת הידיעה האחרונה ולדמיין את עמר בהופעה של לינקין פארק. חוץ מזה, גם מה שאהבנו מזמן ונראה טפשי הוא חלק מאתנו ומעורר חיוך ואם יש הזדמנות להתחבר ולראות היום הופעה, מתחברים. ולא כל מה שאהבנו פעם נראה טפשי. יש דברים שממשיכים תמיד לאהוב.