אבא של עמר

באופן אלוהי כלשהו, חייהן המואצים של החיות חולפים מולנו, ואנו רואים אותם מינקות עד זקנה, מגוּרוּת עד סיום, מביטים מִגוֹבה על גלגול חיים. רק אצל חיות שימיהן קצרים אנו יכולים לחזות בגלגול הזה במלואו והזיכרונות מכילים את ימי החלב ואת הסוֹף הקומל כאחד, מה שאי אפשר, לעולם, אצל בני אדם כמותנו. כמה נורא להיות אלוהים בן אלמוות. זוהי קללת הזקנה. לקבור, לקבור, לקבור. להיות האחרון. בנוסף לריח הגוף המתבלה

אני יושב על הכסא הרחב, ליד המחשב, מרגיש חריקה קלה, תנודה, ואני יודע, חתולה כרגיל דלגה לכסא ומתיישבת מאחורי, ברווח שבין הישבן למשענת. עוד מעט תנסה להדחק קדימה. אני יודע שלא עוד. הידיעה שמשהו, מישהו, לא יהיה עוד לעולם, קורעת.

שארית. כמה פרקי חתול נכנסים לפרק אנוש אחד. חתול, חתול, חתול, חתול. אמא זקנה לא מכסה חמש חתולות זקנות. ילד אחד לא מכסה חתול אחד.

התמונות של חתולה כל כך חיות. מוצגות על המסך בגודל טבעי. כל שערה. חבל שאין לי כאלה תמונות של עמר. המאמץ הזה, לרוות מתוך תמונות קטנות שהפנים בקושי נראות, כמו חתול ניזון מפירורים. ואם מגדילים אותן מגלים שבלתי אפשרי לדלות יותר. ונשארים, והתאווה כולה בידיים.

לפרק זמן מסוים, המבט בתמונות חודר אל האַין, נמזג בו. אחר כך הזמן, והאין נמהל. או נמעך. נשארים דברים אחרים אבל האין הַרַפֶה לא מחזיק מעמד מול לחצם של החיים.

התמונות הגדולות, בקלוז-אפ, עם פרטי הפרטים,  סרטים עם תנועה (תנועה=חיים?) וקולות, כל כך משכנעים ששוב אי אפשר להשתכנע בקיומו של המוות.

הדפדוף באלבום התמונות מחיה תקופות. פרקים. המקומות, התחנות, ההרגלים שכבר השתנו, הימים שחלפו. זה יכול להיות עצוב אפילו אם כל הילדים התבגרו בעתם. אבל הרצף הזה יוצר נוכחות כל כך חזקה של העולם ההוא שנשאר, שהוא מנותק מהעולם הזה.

נזכרתי. חתולה אהבה מאד לחם. מושיט יד פנימה ומגרד, מגרד זכרונות שנשארו דבוקים לדפנות. נשמה חרוכה.

עמר כל כך רחוק.