אבא של עמר

תמיד חשבתי, כהורה, שהמוות של ילד מתאבד הוא הכבד מכולם. הכובד הגדול ביותר שנשאר מונח על החזה ולא נותן לנשום. כי היכן שיש מוות, יש אשמה. כל כך הרבה מועקה משתחררת לשם, לערוץ האשמה. ואת מי, את מי עוד יכול הורה להאשים?

ודווקא כשקראתי על ספרו של מנחם בן, על התאבדות בתו, כנרת, וראיתי את התמונה הגדולה, על כל המסך, של ילדה מחייכת, ולנוכח סוף אולי בלתי נמנע, ראיתי פתאום בחירה. אולי הקריאה על אסי דיין ואין-חייו והציפייה המתעתעת, המגושמת, הלא-מתגשמת,  לכליונם, הכינה אותי. הכווינה אותי. אבל בחירה (גם הכרחית, גם בלתי נמנעת, גם לא מתקבלת על הדעת, גם מוקדמת, מוקדמת מדי) היא בחירה.

ובחירה, יש בה משום ערעור על "בטרם עת".

ולרגע הרגשתי מידה של קנאה.

כי מה היא קנאה – מנת חלקו של מי שאינו שמח בחלקו.