אבא של עמר

ב-10מרץ 2005, שזה מזמן, כתבתי בטור שלי קטע שנקרא "במקום הכי רחוק". ובין היתר כתבתי כך:

"הזמן המעגלי יכול לאפשר את האשליה של ההזדמנות השנייה. של החזרה המדויקת, שבה כל התנאים זהים. שבה הכל שוב חוזר על עצמו. אבל, לעולם, לא הכל חוזר על עצמו.

במחזור השנה הפרטי שלנו, התחילה הספירה לאחור. כשהיא תגיע לסיומה, שוב נחזור על אותם הימים, יום אחר יום. החל מהאחד בספטמבר, התסריט כמו יחזור על עצמו. כל יום, כל תאריך, זכורים בצורה כל כך מדויקת. בכל תאריך, נחייה את הכל מחדש.

ומחזור ימי השבוע, גם הוא חוזר על עצמו. מחזור מלאכותי אמנם, יציר אנוש, אך הוא משפיע על מציאות חיינו. מה שקרה בחמישי, אינו דומה למה שקרה בשישי. ומה שקרה בשבת, שונה מיום ראשון. כשתסתיים השנה, וכשתסתיים הספירה לאחור, כשנחזור על הדברים, כשנחיה יום אחר יום מחדש את אותם הימים, נחייה אותם גם על פי ימות השבוע. נחייה מחדש את יום רביעי וחמישי. נמות מחדש את שבת וראשון.

כשייסגר המעגל, ושוב נעבור את אותם התאריכים בלוח השנה, וכששוב נעבור את אותם הימים בשבוע, הם כבר לא יתאימו זה לזה. הימים בשבוע והתאריכים כבר לא יתאימו. כשייסגר המעגל, יגיח לפתע ראש השנה, זה של חודש תשרי, במקום בו לא היה קודם. התאריכים, העברי והלועזי כבר לא יתאימו. מעגל יתמזג ויתערבב במעגל. כל מעגל והקצב שלו. ולא נוכל לעבור שנית את הימים - יום אחר יום. לא בכל המעגלים יחד. יהיו עוד שנים אחרות, בהן שוב יפגשו הימים והתאריכים, בהם הכל לכאורה יחזור על עצמו. זה יהיה רחוק בזמן. כאילו הוא מכריח אותנו להתרגל, ולהשלים עם כך ששום דבר לא יהיה בדיוק כפי שהיה, ורק אז מרשה לעצמו שוב את אותם הצירופים.

כשייסגר המעגל, לא נוכל להסתמך על התאריכים, על החגים, על ימות השבוע. המעגל ייסגר כשהחצב ישוב ויפרח.

מחר, יום שבת, תימלא חצי שנה ללכתו של עמר."

וכתבתי נכון. כי תחושת ה"שחזור" תובעת הן את התאריך והן את היום בשבוע. ואלו אינם מתלכדים.

וכתבתי נכון. כי יהיו שנים אחרות בהן יתלכדו הימים והתאריכים. אבל זה יהיה רחוק בזמן. אחרי שנתרגל. כמו לחזור מרחוק, וכבר אין אף אחד בבית.
השנה היא שנה שכזאת. וכל יום הוא בדיוק כמו היום ההוא. וראש השנה, גם הפעם הרחיק עד אוקטובר.

ואת הימים קל לזכור, אחד אחד. רשמתי בליבי, וגם על הנייר. הקטע "סוף הקיץ", שבתחילת הספר "חמישים מילים לעצב" מונה אותם.

בראשון בספטמבר, חזרה לבית הספר, אחרי חופש ארוך ובטלני. שמחה לקראת פגישה מחודשת עם חברים.

השני בספטמבר, יום שישי. אין לימודים. כבר אפשר לנוח מהיום הראשון. לחגוג על התפר שבין החופש והלימודים. לחזור ולרבוץ מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה.

השלישי בספטמבר, יום שבת. הכרזנו על מנוחה כפויה מהמחשב. למרבה הפליאה, הגזרה לא התקבלה בכעס, ופינתה מקום לפעילות שהפכה נדירה. שחקנו מונופול על המיטה בחדר השינה. עמר ניצח.

רביעי בספטמבר, יום ראשון. הפעם מתחילים הלימודים קצת יותר ברצינות. בערב, לאחר יום הפוגה, שוב ליד במחשב.

חמישי בספטמבר, יום שני. המנתח הגיע לארץ ויצרנו קשר. עולה הכוונה לניתוח לקראת סוף השבוע. עמר קצת מבואס כי לא דיברנו על כך לאחרונה וכל העניין פתאום נחת עליו במפתיע, בהתראה קצרה. קצרה מדי. נשמע רעש רועם בהמשך הדרך.

שישי בספטמבר, יום שלישי. נסיעה עם בית הספר לבקו"מ. מציגים לשמיניסטים את האפשרויות השונות. עמר מאוכזב, כי אם בכלל יגויס, לא יוכל לשרת ביחידות שמושכות אותו.

יום רביעי. היום הרגיל האחרון של עמר. כמעט רגיל. היום האחרון בבית הספר. המפגש האחרון עם החברים. ביקור וביקורת בבית החולים. הניתוח נקבע למחרת. נסיעה הביתה. הארוחה האחרונה. ארוחת ערב רגילה, בבית. הלילה האחרון במיטה בבית.

יום חמישי, השמיני בספטמבר. בוקר אחרון. שעה אחרונה במחשב. שהיה אחרונה בבית. נסיעה אחרונה. מקלחת אחרונה. פיג'מה של בית חולים. שיחות אחרונות איתנו. אסמסים אחרונים לחבר. חיוך אחרון. כניסה לניתוח. מבט אחרון בעיניים. מילים אחרונות שאמרתי —

"אני אוהב אותך".

אחר כך, סופרים בשעות.

מחר, שבת, אקח לעצמי מנוחה כפויה מן המחשב.