די מזמן, בשנת 2011, ציין החשבון המתמטי שני מועדים. בשנה ההיא עברתי את גילו של אבי
ובמובן מסוים נשארתי לבד. באותה שנה גם עבר בני הצעיר את גילו של עמר, הבכור.
הדברים לא רק שלא נעלמו מעיני אלא שהיו צפויים וידועים הרבה שנים מראש והם הופיעו
ברשימה ארוכה למדי של דברים שהתכוונתי לכתוב עליהם. התכוונתי, ולא עשיתי. בשנת
2011 היה הבלוג בן חמש ובמידה רבה הכתיבה שלי עברה למקום אחר וכאן כמעט פסקה. ועוד
פחות ופחות. ועדיין, הבלוג ישב כאן ושתק.
ועכשיו כמו בערב ההוא, כשנפרדו בפעם האחרונה משידורי ישראל ואשרת קוטלר בכתה, גם
הבית הזה יסגר וכבר מגיע לילו האחרון. וכמו רשות השידור שרבים ראו בה גוף שעבר
זמנו גם הבלוג הזה הפסיק לדבר. אבל המצאותו כאן עדיין היתה סוג של מנוחה נכונה. מנוחה
בצד הדרך.
עוד לפניו, ראשית הכתיבה שלי שהיתה פרידה ממושכת מעמר, היתה ב-NRG, אתר האינטרנט של מעריב, שם היה לי טור
שבועי למשך עשרה חודשים. כשהפסקתי לכתוב שם המשכתי לכאן. בשולי הדף שיעלם יש
קישורים לכל הטורים ההם. כשהסתבר שהאתר כאן יסגר לצמיתות וניסיתי לבדוק מה קורה
גיליתי שגם אתר NRG יסגר באותו יום ממש ויבלע לתוך "ישראל
היום". כאילו מדובר בסצנת הסיום של הסנדק, או בשעות הראשונות של מלחמת ששת
הימים, כאשר במבצע מתוכנן היטב מכים בו זמנית בכל המקומות. המחיקה, האובדן, הכניעה
לזמן ההרסני – זה הרי מה שכתבתי עליו מראשית ועד אחרית.
כתבתי שם - "אני נמצא עכשיו במקום אחר. אני מבקש שתראו בדברים שלי בסך הכול דיווח
משם. גלויות של אהבה ממקום של כאב. גלויות של תייר. או של גולה. גלויות, דברים שחולפים
במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17".
המשפט הזה " דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו
של אבא שנפרד מבנו בן ה-17" הפך לכותרת המשנה של הטור הקבוע שלי, ואחר כך למוטו של הבלוג הזה,
ובסופו של דבר לכותרת המשנה של הספר שהוצאתי, שצמח מתוך אותו הטור ומתוך הבלוג
הזה.
בהמשך אותו טור סיפרתי בפליאה על אתר האינטרנט שעמר היה פעיל בו, וכל מה שגיליתי ומצאתי
במהלך ימי השבעה.
כך מסתיים אותו טור ראשון - "בדיוק במלאת שבעה ללכתו של עומר, נסגר האתר, יחד עם אתרים אחרים בצו בית
משפט, בטענה שהם מפירים זכויות יוצרים. כל מה שתיארתי כאן נעלם בן לילה. כמו מקונדו
ב"מאה שנים של בדידות". כוסה בחשיכה והפך לזיכרון. האם זאת אגדה וירטואלית?"
אותו אתר שב ונפתח בהמשך ועמד על רגליו והחברים הוירטואלים של עמר הם שבנו את אתר
האינטרנט לזכרו, שגם הוא מקושר כאן בצידי הדף. אני לא מבקר שם לעיתים קרובות מאד,
אבל הפעם, כשהבלוג הזה נסגר והבית הישן ב-NRG נמכר הלכתי לשם – ולא היה דבר. אף
לא מגרש ריק. רק אין אינטרנטי אחד גדול.
הטור האחרון ב-NRG שנקרא "
המעיין" מסתיים
כך:
"על מה שהיה הנהר הזה שאליו זרמו הדברים
שלי, תודה לכולם. על מי שמצא כאן דברים של טעם, של נחמה, של הזדהות, תודה. על מי שמצא
בלבו אהבה לעמר, על מי שלא הכיר אותו, ושמר לו מקום בליבו, תודה. על הדרך הזאת, שמצאו
הדברים מתוכי החוצה, תודה.
האדמה רעדה והמעיין שתק. המים, הדברים האצורים
בי, יחזרו לזרום בדרך אחרת, במקום אחר."
האותיות הדיגיטליות כולן פרחו באוויר. חלק מהדברים שנכתבו כאן הפכו לספר, עם נייר
ואותיות כמו פעם. נשארה דלת קטנה המובילה לאותו הספר, וגם חלון -
כאן וכאן
אין מילים לומר מה היה המקום הזה עבורי ומה הייתם אתם.
תודה עמוקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
