אבא של עמר

אפשר לאהוב מוסיקה ולהקשיב לה דרך הרדיו או דרך התקליט. השיר אותו השיר. בכל זאת, ישנו הבדל גדול. התקליט הוא עולם קטן וסגור. הבחירה להאזין לו, ומתי, היא כולה שלנו. מרגע שהבחירה נעשתה, הכל סגור, תחום, מדויק וצפוי. הרדיו לעומתו הוא כמו הים הגדול. כל השירים והיצירות שוחים בו. אלו שאנחנו אוהבים וגם אלו שלא. אלו שאנחנו מכירים וגם אלו שלא. מי יעלה ויתנגן עכשיו? חידה. באיזה סדר? חידה. תמיד גדול, מגוון, מפתיע. אין לדעת מתי לפתע פתאום ישמע השיר שאנחנו כל כך אוהבים. לפתע פתאום נפגוש שיר שכבר עשרים שנה לא שמענו ושכחנו בכלל מקיומו. הרדיו הוא הים הפתוח. התקליט הוא האמבטיה החמימה שבבית.

בימים שתקליט או קסטה ניגנו עד סופם תוך פחות משעה, אפשר היה להרדם עם תקליט, אבל רק עם הרדיו אפשר היה לישון כל הלילה. כך גיליתי את התופעה המעניינת שכאשר מתנגן קטע שאני ממש ממש אוהב, ההאזנה יוצרת גרוי כה עז, שאני מתעורר משנתי ממש בשניות הראשונות של הקטע. כך אפשר לישון ובכל זאת לא להחמיץ את הקטעים האהובים.

הרדיו בניגוד לתקליט הוא החיבור לעולם הרחב לא רק במובן המטפורי. בעבר השני יושבים אנשים. הם גם מדברים. הם גם יוצרים חיבור אל העולם. שום תקליט שתנגן בשתיים בלילה לא יודיע לפתע, בין שיר לשיר שאלביס מת. הרדיו מהווה מעין ערוץ, אמנם חד כיווני, אל העולם. והתקליט, יוצר את החיבור הפנימי, אני והמוסיקה, או אני ומי שאיתי והמוסיקה, והעולם ממני והלאה.

הנה כי כן, תמיד העדפתי את ההאזנה לרדיו. אם פתאום התנגן לו קטע ממש אהוב, העולם נעצר מבחינתי עד סוף השיר. וגם אם כבר צברתי אוסף די מרשים של מוסיקה, והיום הכל כל כך פשוט ונגיש, וגם אם נמצאים ברשותי אותם קטעים שאני אוהב, אני לעיתים מאד רחוקות טורח לבחור ולהאזין. בדרך כלל אין צורך מיוחד לשמוע דוקא עכשיו דוקא את השיר הזה. אבל אם הוא מתנגן ברדיו אז זה הקטע, בדיוק עכשיו. ברדיו, מי שבא ברוך הבא. בבית, באוטו, בעבודה, תמיד רדיו או לא כלום. רק לעיתים רחוקות בוחר ומאזין בעצמי. בעיקר כאשר בהאזנה ישנה כוונה, וישנו כיוון, ויש קשב מיוחד.

סיפרתי כאן כי לכל הטקסים שערכנו לעמר התלוותה גם מוסיקה. לכל טקס כזה הכנו וצרבנו במיוחד תקליטור עם האוסף שבחרנו. בתקופה שלאחר מכן התחלתי לוקח אותם לאוטו. התחלתי שומע אותם בדרך. בכל יום, עשרים דקות בדרך לעבודה, עשרים דקות בדרך הביתה. לא עוד רדיו. לא עוד מוסיקה מתוך הים הגדול. לא עוד ערוץ חיבור לעולם הממשיך ומתרחש. במקומו, עולם פרטי. עולם סגור, מצומצם, סופי, קבוע. השירים הפרטיים שלי, עם המשמעות הפרטית שלי, וכולם מחברים ביני לבין עמר. ימים ושבועות, יום אחר יום, הלוך וחזור בדרך לעבודה, אותו התקליטור, אותו האוסף, אותם השירים, שוב ושוב, ואין שובע ואין רוויה. ואחר אוסף אחר. והשירים שם, חלקם שונים וחלקם חוזרים על עצמם, והסדר ביניהם שכבר נצרב בזכרוני הולך ומתחלף, אבל כולם יוצרים חיבור לעמר. החיבור לפעמים עצוב ומעלה דמעות, לפעמים משעשע ומעורר חיוך, כי גם לחיבור הזה פנים רבות.

ואז באה המלחמה והרחיקה אותי מעמר. התחברתי לאירועים ולטילים ולאזעקות והדלקתי את הרדיו. שבועיים נסעתי הלוך ושוב ואני מאזין לרדיו. והחיבור לרדיו הוא החיבור לעולם, למציאות שאינה מתחשבת, לאירועים המטרידים. החיבור הזה תקע טריז ביני לבין עמר שנשאר מחוץ לארועים. התרחק, התעמעם, זז מעט הצידה. פה ושם, כמו פעם, הופיעו בתוך הרדיו שירים בעלי משמעות. שירים שאפשר למצוא באוספים שלנו, או שירים שלא נמצאים שם, שהחזירו אותי למקום אחר, שנים ספורות אחורה, לימים שהיו אחרים.

בכל זאת, כעבור שבועיים, אולי מתוך התרגלות למצב, אולי מתוך התרחקות מחדשות רעות, חזרתי אל התקליטורים של עמר. בחרתי אוסף שמזמן לא שמעתי. בעצם לא שמעתי אותו מאז שניגנו אותו בגילוי המצבה. היו השירים הרגילים, שנמצאים בכל האוספים, והחזירו אותי אליהם. היו כמה שהופיעו רק שם, ואלה רק מתחילים להבנות בתוכי. קושרים אותי לאותו הטקס, וגם בונים בתוכי משהו חדש.

כבר זמן רב לא הזלתי דמעות ממש. וכאן, באוסף הזה, הפכו פתאום הצלילם לדמעות. לא השירים, לא המילים, דווקא הקטעים לפסנתר. מעבר להיותם יפים ועצובים, דמיינתי את עמר ליד הפסנתר. לא זכרון ישן של עמר מנגן, והוא אף פעם לא ניגן את אותם קטעים. היה זה דמיון של עמר מנגן עכשיו. הוא לא יושב ליד הפסנתר בבית, אלא במקום אחר, רחוק וחפשי. עמר מנגן במעלות קדושים וטהורים. והדמעות זולגות.