אבא של עמר

הימים ימי המלחמה, וכל יום מביא בכנפיו שמות ומקומות. שמות של חללים. שמות של מקומות. מקומות של קרבות ומוות. מקומות של חיים ומוות ומנוחה אחרונה. שמות מקום בונים אסוציאציות. בכל מלחמה נחרתים מקומות של קרבות ומוות. גבעת התחמושת, החווה הסינית, סולטן יעקוב. הנה נולדים מקומות מקוללים חדשים – מארון א-ראס, דבל, בינת-ג'בל. בכל מלחמה מקומות של מנוחה אחרונה. עלי, כרמיאל, קיסריה, נחשולים. מקומות ישוב עם אסוציאציות של חיים, של נופים, של ילדות, של סביבה. מקום אחד לכד את העין והלב – בית השיטה. יותם לוטן נהרג בלבנון ונקבר בבית השיטה, והלב הקולקטיבי נצבט. מקום קטן שאיבד אחד עשר ילדים במלחמה אחת. ומתוך החלל הזה שנפער אז צמח השיר הנפלא שכתבה בת המקום.

החיטה צומחת שוב / דורית צמרת

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאפֶק וְעַד סוֹף

וַחֲרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבּועַ -

וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף

בְּיפִי שֶׁעוֹד לא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב

הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט

אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב

מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת

וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ

מוּאָר הַחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת

עַל מַה שֶׁבּוֹ וּמַה שֶׁבְּלִבּוֹ

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק...

וְכָל מַה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד

זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ בָּא

עוֹד הַשִּׁירִים שָׁרִים, אַךְ אֵיךְ יֻגַּד

כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה.

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת

אֲבָל אַתֶּם הֵן לא תּוּכְלוּ לָשׁוּב

וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן

שֶׁהַחִטָּה, כֵּן, הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

יופי שאין כמוהו, ומי שאיננו, ומה שצומח שוב.

השיר הזה היה אחד השירים שהשמענו בטקס לגלוי המצבה של עמר. במקום הכי יפה, על הגבעה מול הים ולרגלי הכרמל, עוטה עצים וירק, משקיפה על עמק ושדות. בשעה הכי יפה, עת השמש שוקעת בים, בְּיפִי שֶׁעוֹד לא הָיָה כָּמוֹהוּ. ועמר איננו, ולא יוכל לשוב.

כך אמרתי באותו המקום –

זאת המצבה של עמר, שגדל בחוף הכרמל, בין הכרמל לים.

הבסיס, בנוי מאבני כורכר, כמו הגבעה הזאת שאנחנו עומדים עליה, כמו כל הרכס הזה המשקיף אל הים. זה הבית. זאת תמיד היה ביתך. זה תמיד יהיה.

ובתוכו, אדמה מיערות הכרמל. מההר המשקיף אלינו. הר הכרמל שבמדרונותיו טיילנו כל כך הרבה, ונהנינו. וכמה סלעים קטנים, מאותם מקומות יפים. ופרחי בר. זה הגן.

ואחר כך התנגן לו השיר העצוב הזה. השיר עצוב ויפה, והסיפור ממנו צמח מוכר וידוע. אבל רק כעת, כשהשיר של בית השיטה הועלה שוב ושוב, קראתי בעיון את כל מילותיו. רק כעת פגשתי מקרוב את התיאור הכל כך יפה של היופי ושל האין ושל ההמשך.

ללא קשר לשמו, עמר נולד בתום ספירת העמר, סמוך לחג השבועות. החג בו נקצרת החיטה שהבשילה. בשדות לרגלי הגבעה צומחת החיטה, ובבוא יום הולדתו הבשילו שיבולים, ואני אספתי אלומה זהובה והבאתי אל קברו. בתוך ימים פיזרה אותה הרוח, ובעלי חיים קטנים מצאו בהם ארוחה, ומן האלומה נותרו כמה גבעולים שפיניתי. חלף זמן, ובוקר אחד, לרגלי הקבר עלתה וצמחה שיבולת חיטה.