אבא של עמר

סוף אוגוסט. סוף הקייץ. סוף החופש. סוף החיים.

הדברים קצת חוזרים על עצמם. המעגל של שנה בשנה.

חופש גדול, בעיקר של בטלה. הרבה שעות מול המחשב. בעבודה, בודקים צ'יפים, והכל מזכיר את עמר, הכל מושך אליו.

אתה משייט בנהר על מי מנוחות. הכל שקט ורגוע. בעצם לא שקט - קול רועם הולך ומתגבר - אבל המים שקטים ורגועים. אתה לא מצפה לפגוש במפל, ופתאום אתה בתחתית. אתה אפילו לא מספיק לפחד.

בפעם הבאה, באותו המסלול, אתה יודע מה מצפה לך. אתה כבר לא מופתע אבל בהחלט יכול לפחד.

כבר לפני שנה ידעתי שכשהחצבים ישובו לפרוח, נהייה קרובים לסגירת מעגל. בעצם לא סגירה – שום דבר לא נסגר - רק השלמת מעגל. הדברים שוב חוזרים על עצמם, כמו בכל שנה, כמו בשנה שעברה. בקייץ שעבר ידענו שעבור עמר זה החופש הגדול האחרון. לא ידענו שזה הקייץ האחרון.

במהלך הדרך ליעד, כשהוא עדיין רחוק, הוא נראה רחוק באותה מידה גם אם אנחנו מתקדמים אליו. תאריך שידוע שנה מראש נראה רחוק. גם כשמתקרבים אליו הוא נראה רחוק. נראה רחוק במידה דומה, שנה מראש או חודשיים מראש. כשמתקרבים, הדברים סוגרים עליך. הקרבה יוצרת מתח. מרחק של שבועיים מורגש מאד. מרחק של ימים כבר זועק ומכה בפנים. ממרחק של שנה קדימה, יום דומה ליום. ממרחק של ימים, כל יום משמעותי. בסוף זה מגיע.

סוף אוגוסט. בימי סוף אוגוסט כבר שמורות אצלי בנייד ההודעות האחרונות שקיבלתי או שלחתי לעמר. אני יכול לדעת בדיוק באיזה תאריך היה איתי בעבודה. באיזה שעה רצה ללכת לאכול. יבוא ספטמבר, ואני יודע מה הוליד כל יום.

בראשון בספטמבר, חזרה לבית הספר, אחרי חופש ארוך ובטלני. שמחה לקראת פגישה מחודשת עם חברים.

השני בספטמבר, יום שישי. אין לימודים. כבר אפשר לנוח מהיום הראשון. לחגוג על התפר שבין החופש והלימודים. לחזור ולרבוץ מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה.

השלישי בספטמבר, יום שבת. הכרזנו על מנוחה כפוייה מהמחשב. למרבה הפליאה הגזרה לא התקבלה בכעס, ופנתה מקום לפעילות שהפכה מאד נדירה. שחקנו מונופול על המיטה בחדר שינה. עמר ניצח.

רביעי בספטמבר, יום ראשון. הפעם מתחילים הלימודים קצת יותר ברצינות. בערב, לאחר יום הפוגה, שוב ליד במחשב.

חמישי בספטמבר, יום שני. המנתח הגיע לארץ ויצרנו קשר. עולה הכוונה לניתוח לקראת סוף השבוע. עמר קצת מבואס, כי לא דיברנו על כך לאחרונה וכל העניין פתאום נחת עליו במפתיע, בהתראה קצרה. קצרה מדי. נשמע רעש רועם בהמשך הדרך.

שישי בספטמבר, יום שלישי. נסיעה עם ביה"ס לבקו"מ. מציגים לשמיניסטים את האפשרויות השונות. עמר מאוכזב, כי אם בכלל יגוייס, לא יוכל להיות ביחידות שמושכות אותו.

יום רביעי. היום הרגיל האחרון של עמר. כמעט רגיל. היום האחרון בבית הספר. המפגש האחרון עם החברים. ביקור וביקורת בבית חולים. הניתוח נקבע למחרת. נסיעה הביתה. הארוחה האחרונה. ארוחת ערב רגילה, בבית. הלילה האחרון במיטה בבית.

יום חמישי, השמיני בספטמבר. בוקר אחרון. שעה אחרונה במחשב. שהיה אחרונה בבית. נסיעה אחרונה. מקלחת אחרונה. פיג'מה של בית חולים. שיחות אחרונות אתנו. SMS אחרונים לחבר. חיוך אחרון. כניסה לניתוח. מבט אחרון בעיניים. מילים אחרונות שאמרתי –

"אני אוהב אותך".

אחר כך, סופרים בשעות.