מצלמת האבטחה כל הזמן מצלמת ומצלמת את מה שניצב מולה. קולטת הכל בלי לנקוט שום עמדה. דורסת את עצמה, מוחקת את מה שצילמה רק לפני שעות אחדות. תמיד נשמרות רק השעות האחרונות של רגעים חסרי משמעות. ואז ברגע אחד חשוב היא מקבלת את האות המיוחד, ושומרת. לפתע מה שהיא קלטה הופך חשוב. היא שומרת את השעות האחרונות, החשובות. לא מוחקת, לא דורסת, לא קולטת דברים חדשים. רק שומרת על הקיים.
גם אנחנו כמוה. קולטים כל העת בליל של אותות ושטויות, רובם חסרי חשיבות. הם משתהים לרגע בתודעתנו, שמא נזדקק להם, ומשרואים שאין בהם צורך, מסתלקים לבלי שוב. ואז ברגע אחד, הכל נעצר, הכל חשוב. השערים ננעלים, וכל מה שבפנים נשאר ונשמר.
כך, מכל הרגעים הקטנים והפשוטים של החיים, כמעט ואין זכר. היה, עבר ונמחק. וכך ברגע גורלי אחד ננעלים פתאום ונשמרים אותם רגעים אחרונים. אותם שומרים. זה מה שיש ולא יותר. לא יהיה עוד. שומרים את הרגעים הקטנים האחרונים.
כך, מכל ההודעות בנייד של עמר או שלי, נשארו ונשמרו אלה שבמקרה היו שם, ולפתע הפכו להודעות האחרונות. כך, אני יכול לשמור כמה רגעים קטנים אחרונים. כך אני יכול לשמור את אותם ימים אחרונים, ולראות את לוח השנה מגיע אליהם שוב. כך הימים של סוף הקיץ ההוא, חיים כמעט, או יותר, מסוף הקיץ הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
