אבא של עמר

מגירות מאכסנות כל מיני דברים קטנים. שומרות על דברים שאפילו לא ידענו שהם שם. לפעמים, מחפשים משהו, ופותחים מגירה, ואז מתחילים למצוא ולגלות כל מיני דברים שכמעט שכחנו מקיומם.

חיפשתי משהו במגירת הדואר האלקטרוני שלי. מצאתי שם כל מיני דברים ישנים ששכחתי, או לא ידעתי,  מקיומם.

בזמן שאני בעבודה, אם עולים בדעתי כל מיני דברים שאני רוצה לעסוק בהם בבית, אני פשוט שולח לי אימייל הבייתה, תזכורת. מצאתי כמה אימיילים ישנים כאלה. אפילו ישנים מאד.

ב- 28.4.2003 שלחתי אימייל עם שמות של שני שירים, Streets of London ו- Sympathy. אם אני במקרה שומע או סתם נזכר בשיר יפה אני שולח לעצמי. אחר כך בבית אני מנסה לחפש ולהוריד אותו ולשמוע. את שני השירים האלה הורדתי אז, מזמן. בשני השירים השתמשנו אחר כך. בלוויה. בשבעה. על השיר Streets of London אמר פעם עמר לאחיו שזה השיר הכי מרגיע שהוא מכיר. עכשיו, כשאני שומע את השיר, אני חוזר לימי הילדות שלי, ומתפעל איך הדבר הזה, השיר, נשאר ללא שנוי. השיר בן אלמוות. נכתב, הוקלט, ומאז הוא חסין משנויים. לא כמונו. כבר ארבעים שנה אני שומע את השיר, והשיר אותו השיר, לא משתנה. רק אני משתנה, ועם השנוי שבי גם השיר נשמע אחר. אני שומע היום את השיר ומדמיין איך עמר נרגע,

ב -7.9.2003 שלחתי אימייל עם קישורים על ניתוח לתיקון של Pectus Excavatum - חזה שקוע. זאת בדיוק נקודת הזמן שהתחלנו לברר על הניתוח. נקודת הזמן בה הניתוח נכנס לחיינו. נקודת תפנית. בדיוק שנתיים ויום לפני הניתוח האחרון.

בדצמבר 99 שלחתי שתי תמונות של הילדים. תמונות מפעילות לילדים שהתקיימה אצלי בעבודה, כנראה בחנוכה. תמונה אחת של עמר. בן 11. איכשהו האימייל והתמונה נשכחו, ועכשיו היא הייתה בשבילי תגלית. כמו כשלפעמים מפרסמים שהתגלתה יצירה אבודה של שוברט. התגלתה תמונה אבודה של עמר. תמונה יפה. יש שמחה מיוחדת כשפתאום, במפתיע, אני נתקל בעמר בן 11.