אבא של עמר

תכונה מוזרה יש לאברים בגופנו. בעת צרה הם גדלים ומתנפחים. קיבלת מכה באצבע? תוך כמה דקות תראה איך היא כבר מתנפחת, וכעבור כמה שעות היא תופחת כפליים וגם כואבת. אט אט, כעבור ימים מספר, הנפיחות שהופיעה תרד ותעלם. לפעמים יוותרו סימן או צלקת, תזכורת למכה ולכך שלעולם ההחלמה אינה מושלמת.

כנגד כל חלק בגופנו, קיים ייצוג במוחנו, בעולמנו הפנימי. אנחנו יכולים להביט בכף ידנו כאילו אנחנו מתבוננים מבחוץ. אפשר לבחון אותה, לשים לב לפרטים, למרקם, לצבע, אפילו לטעם ולריח. כנגד כל אלה, כנגד כל התכונות של כף ידנו, מתקיים בנו פנימה ייצוג תואם. האיבר האמיתי, כף היד, והייצוג הפנימי, הולכים זה בצד זה, יד ביד. תמיד, הייצוג הפנימי תואם את כף היד האמיתית, את מיקומה, את מעשיה. המכה אשר פוגעת בכף היד החיצונית, האמיתית, פוגעת גם בייצוג הפנימי. הרי שם, ואפילו רק שם, מרגישים את הכאב. וכמו שהמכה גורמת לה להתנפח, כך היא תופחת ותופסת מקום בייצוג הפנימי. היד הכואבת תופסת לעצמה מקום נרחב יותר בתודעה, דוחקת דברים אחרים, מפירה את האיזון. כשיחלוף הכאב, כשתעלם הנפיחות, תחזור גם כף היד הפנימית לגודלה הטבעי. אולי תשאר איזה מזכרת, צלקת.

ישנו מצב אבסורדי, שבו נפרדות דרכיהן של היד הפנימית וזו החיצונית. אם חלילה אבדה היד, נכרתה והלכה לאיבוד, הרי היא מצטמצמת לכדי אין. והנה הייצוג הפנימי שלה לא נעלם כלל וכלל. הוא גדל ומתעצם, ותפקידה של אותה יד חסרה בעולמנו הפנימי הופך חשוב ומרכזי. יותר מכפי שהיה אי פעם, עת קיומה נראה כחלק קבוע מקיומנו. יותר מהיד האחרת, או מכל דבר אחר שנדחק לפתע הצידה. היד שחסרה במציאות הולכת וממלאת את כל עולמנו הפנימי.

עד מתי?

התחושה, הנוכחות, הקיום של היד הוא חלק כל כך טבעי ובלתי נפרד מישותנו, שתמיד, ברוחנו, נשאר בעלי שתי ידיים. הנוכחות של היעדרה, אשר העיבה על הכל הולכת ונרגעת. בסופו של דבר, היא מתחילה לחזור למצבה הטבעי, כאשר בהיסח הדעת הקיום הפנימי שלה כבר לא מושפע מהעדרה החיצוני. לרגעים, אפשר לשכוח ולהרגיש כבעליה החוקי של אותה היד. ורק עת פתאום מבקשים להושיט אותה, לגעת בדבר מה, חוזר האין ומנצח.

החזרה של היד הפנימית לגודלה הטבעי, מאפשר לכל שאר הדברים לשוב ולתפוס את מקומם, לחדול מלחדול בפניה. היד החיצונית לעולם לא תצמח שוב. היד הפנימית תשאר תמיד. היא לעולם לא יכולה להישכח. היא פשוט שוכחת שהיא נקטעה.

יש דמיון בין אובדן של מישהו יקר לאובדן של חלק יקר מגופך עצמך. יד ימינך, מאור עינייך. גם כאן, בסופו של דבר האובדן הפנימי נסוג בפני הדברים השבים ומוצאים את מקומם. ברבות משעות היום אני חי ומרגיש כמו קודם, כמו פעם. יש לי שלושה ילדים, כמו פעם. זה אני, בלתי ניתן לערעור.

ההבדל העצום הוא שכאשר אני מאבד את יד ימיני, אני הוא הקורבן, הסובל, המסכן שנותר בלי יד. ליד כבר אין שום חשיבות, שום ערך ושום מעמד. וכשאני מאבד ילד, מה חשוב אני ואני ואני? אני הרי כאן, ואפילו יש לי שלושה ילדים. זה הוא שאיננו.