אבא של עמר

שבת, היום האחרון של החופש הגדול. לאחר ימי  נדנודים הילדים עושים סדר וזורקים מחברות, בחינות וניירות ישנים שכבר לא צריכים.

בשנה שעברה, אחרי שוב ושוב דחיות ושוב ושוב נדנודים, התעצבן עמר ורוקן כמעט את כל המחברות הישנות והדפים הישר לפח האשפה ואמר "אני לא צריך שום דבר מכל אלו".

והרי אלו סתם דפים ישנים שאין בהם צורך. דפים ישנים שזורקים תמיד מפני החדשים.

באה שנה חדשה. באה והלכה, ולא נאספו דפים ומחברות חדשים במקומם. וכך נותרנו כמעט ללא אף נייר כתוב בכתב ידו. לא מהזמן האחרון. והכתב שלו כל כך אהוב עלי. כל כך יחודי, אישי, חד פעמי. כמו היד הכותבת. כמו הילד הכותב בעצמו.