אבא של עמר

מה יש בו בעצב שאין בשמחה?

לא במקרה נוצר הבטוי "נוגע ללב". העצב מצליח להגיע ולחדור פנימה, עד ללב. עד למקום הכי עמוק בפנים. יש בו שקט. התכנסות. עצירה.

בשמחה, יש צד מתפרץ. פעולה שיוצאת מתוכנו החוצה.

השמחה והעצב מנוגדים בכוון. העצב מוליך פנימה. השמחה החוצה.

ההאטה ועצירה שבעצב יוצרים יופי. יש יופי מיוחד בשקט של העצב. כמו במנגינה עצובה, שנכנסת לאט פנימה, אל הלב. לא כמו במנגינה שמחה שמתפרצת אל הבטן ומקפיצה את כל הגוף בקצב שלה.

בשמחה יש הרבה אנרגיה. היא כמו אור השמש. חזק ואנרגטי. היא מאפילה על הדברים הקטנים והשקטים. באור השמש לא רואים את הכוכבים.

העצב עדין וחרישי. כמו ירח דק. נוגע בעדינות. מאפשר לכוכבים להופיע.

השמחה לא משאירה מקום. היא אופפת אותנו וממלאת אותנו כאן ועכשיו.

בעצב יש מקום לגעגוע. למחוזות אחרים. 

בשמחה אתה יוצא החוצה ושוכח את עצמך.

בעצב אתה מתכנס פנימה ומרגיש את עצמך

השמחה מדבקת. עוברת ממי ששמח לזה שבקרבתו.

העצב יוצר מן חלל שקט השואב אותנו לתוכו.

בראותנו מישהו עצוב נפשנו יוצאת אליו. כשהילד שלנו עצוב אנחנו אוהבים אותו הרבה יותר. התמונות שבהן הוא נראה עצוב שובות את ליבנו. בין התמונות של עמר, יש תמונה אחת, תמונת פספורט מכתה א'. הוא נראה מוטרד. אולי כועס. אולי אומלל. לא טוב לו. אינני יודע מה היה אז. התמונה הזאת נחרתה בליבי. כל כך הייתי רוצה לחבק אותו ולהיות איתו באותו רגע. כשהילד שלנו עצוב, בוכה, בודד, חסר אונים, נפשנו יוצאת אליו. מתעוררת בנו חמלה. חמלה יחד עם אהבה. רגש חזק וחובק כל.

בראש השנה האחרון קיבלו הילדים מתנות לחג. כולם קיבלו חוץ מעמר. ואני ראיתי אותו ברוחי נעלב ובוכה. ואני אוהב אותו ובוכה איתו. בוכה איתו כי הוא לא קיבל מתנה. אתה אוהב הכי חזק את הילד שלך כשהוא עצוב, נעלב ובוכה. אני עצוב כי כולם קבלו מתנה והוא לא. וגם חיים. כולם קבלו והוא לא. כולם חיים וצוחקים, או בוכים, והוא לא.

לפני כמה שנים הביאו אלינו גור כלבים למשמרת. הוא היה אמור לשהות אצלנו לילה אחד. בבוקר כשיצאנו מהבית ראינו שהוא רץ לכביש ונדרס. גור קטן ושחור שכב דומם בצד הכביש. כולנו די נרתענו. עמר היה כבן עשר. הוא ניגש אליו, אסף אותו בזרועותיו, וכך נשא אותו לחצר הבית, שם קברנו אותו. במקום שם כולנו נרתענו, עמר בא ופעל. הוא מצא את החמלה לגור, והחמלה נשאה אותו הלאה.

באמנות הנוצרית המסורתית, אחד המוטיבים החוזרים הוא הפייטה. כל החמלה והאהבה שהנוצרי המאמין מסוגל למצוא בליבו מתנקזים לרגע הזה. אהבה עמוקה ועצובה. אהבה אין קץ. ללא גבול. הרגע המתואר בפייטה הוא כאשר מריה, אמו של ישו, אוחזת בו, בגופתו,  לאחר שהורד מן הצלב. כל האהבה שיכולה למצוא אם בליבה. כל הצער שהיא יכולה להרגיש. כל המסירות ללא גבול והעדינות אין קץ שיש באם האוחזת את גופת בנה. את כל אלה ניסו האמנים הגדולים להביא לתוך היצירה שלהם. כל אלה עברו הלאה למאמינים. לאנשים הפשוטים אשר לרגע אחד הרגישו טובים וראויים יותר. בזכות החמלה והאהבה העמוקה שזכו לראות ולחוות.

כאשר אתה מטפל במישהו הזקוק לך אתה חש אהבה רבה וחמלה. בעדינות ובזהירות אתה מכסה. מסדר את הכרית. דואג לא להכאיב. דואג שיהיה לו נח. יושב לידו, מביט בו ושומר מלמעלה, כמו מלאך. כך, באהבה רבה, דאגנו לעמר לאחר הניתוח הראשון. הכאבים והסבל מוצאים חמלה ואהבה.

כאשר אתה מטפל בחלקת קבר, הטיפוח, הגיזום, ההשקייה, הסדר, הנקיון, כולם באים מאותו מקום של דאגה עדינה, של אהבה זהירה. לדאוג לכל פרט ולא לשכוח דבר. לאהוב בעדינות, מבלי להכאיב. לתת לאותם רגשות בטוי חיצוני.

את הרגש העובר בך, כאשר אתה אוחז בידיך בבנך, מלטף אותו ומנשק, עוקב אחר פעימות ליבו, סופר אותן, עד לאחרונה שבהן, כבר לא ניתן לתאר במילים. רחוק מאד ממה שניתן לתאר במילים.