אבא של עמר

הבוקר הכל נראה כרגיל, כמו בכל יום. רק כשמתקרבים, רואים את זרי הפרחים והאבנים המונחות על המצבה. אז יודעים שאתמול היו כאן הרבה אנשים. אתמול המקום התמלא חיים, רקמה אנושית. כל הגבעה מלאה אהבה וגעגוע וחם אנושי ודמעות. היום הכל כמעט חזר לקדמותו, עד שיבלו הפרחים.

כמו בסיפורי אגדה, על מקום של אבנים. כל השנה האבנים דוממות. רק ליום אחד הכל מתעורר לפתע לתחיה. פתאום כמו משום מקום אנשים, עיניים, מבטים, ידיים, חיבוקים, לבבות, אהבה. יום אחד בשנה, ואז הקסם פג. האבנים חוזרות לשנת הנצח, ורק חדי עין ולב יכולים לראות את הסוד המסתתר בהן. יום אחד בשנה הכל קם לתחיה, חוץ מהדבר הכי חשוב. חוץ מהדבר היחיד החשוב.

הבוקר הכל כבר נראה כמו בכל יום.