בטיול ההוא, לפני שנתיים, עמר עדיין מופיע בתמונות. יש תמונה אחת, רחוב, סמטה בעיר עתיקה, חנויות, דוכנים, הרבה מבקרים, תיירים, צועדים לאורך הסמטה. אני נשארתי מעט מאחור, צילמתי את מראה הרחוב. האחרים המשיכו קדימה. בין המון אדם, אפשר לזהות אותם. בעיקר לפי הבגדים כפי שרואים בכל התמונות האחרות. הנה, שם אני רואה את עמר. זה הגב שלו. דמות כמעט נקודתית בין המון אדם. אני מסתכל בתמונה. אני מסתכל מרחוק, מזהה אותו בין האנשים. כך מדמיין לעצמי, עמר פוסע אי שם בעולם, במקום רחוק, בים של אנשים. כמו ילד שהלך לאיבוד. כאילו הלך לאיבוד בעולם הגדול ואין כמעט שום סכוי למצוא אותו. אולי אחד למיליון, כמו תמיד כשקוראים על שני אחים שמצאו זה את זה אחרי ארבעים שנה. ואני יודע שכאן אין סכוי כזה. שלעולם לא נשוב ונפגש.
תמונה אחרת, מהקיץ האחרון של עמר. הימים ימי החופש הגדול. גיא בנה מעין דגם של מטוס וביקש שנצלם אותו. המטוס גדול וגיא אוחז בו בשתי ידיים ואני מצלם מספר תמונות, בסלון, בבית. עמר היה בסביבה, בין כאן לשם, ונעמד בצד, משקיף. עומד בשקט ליד הדלת, נשען על הקיר, מביט מהצד. לא מעורב, לא מחייך, רק נשען ומשקיף. כך הוא נקלט בעדשת המצלמה. עומד ומביט מהצד. עמר שבתמונה הזאת עולה מדי פעם בדמיוני. נמצא לידנו, אבל לא ממש איתנו. עומד בצד, משקיף. שקט, שותק, עצוב משהו, מרוחק טיפה. כך הוא מלווה אותי. ואני כל כך רוצה לחבק אותו.
פתאום תמונה חדשה. חברים של עמר באו לביקור, ויובל מצא והביא תמונה. התמונה בת שנתיים, אך היא חדשה עבורי. את מאות התמונות שבבית אפשר לומר שאני מכיר בעל פה. התמונה הזאת חדשה עבורי. כאילו פתאום, באותו חיפוש בעולם הגדול מצאתי את עמר. הנה הוא כאן, הרי אני מייד מזהה אותו. אני מתבונן, והוא לא מרגיש. יושב בתמונה, ללא שנוי, קצת בוהה בעייפות, ואני מתבונן. התמונה ממחנה גדנ"ע, תחילת כתה י"א. רואים שזהו בדיוק עמר מהתמונות מאיטליה. התמונה הזאת צולמה בדיוק שבועיים קודם לכן. בדיוק שנה לפני התמונה האחרונה. אני לא יודע את התאריך המדויק. לא יודע, אם בדיוק שנה אחר כך, עמר היה או לא היה. כל כך רוצה להיות איתו. כשאני כך מתבונן, אני מרגיש במלוא העצמה את הבטוי "נפשי יוצאת אליו".
התמונות הכי זמינות ונגישות הן אלה שבאתר של עמר, האתר לזכרו. פשוט נכנסים לאתר, והן שם. יש שתי תמונות שאנו תמיד מביטים בהן. התמונות היחידות שאפשר לקרוא להן פורטרט. בשתיהן, עמר ללא חולצה, מביט אל תוך המצלמה. מביט אליך. שתיהן צולמו לפני הניתוח. להיות תמונות של "לפני" ו"אחרי". האחת לפני הניתוח הראשון, קצת לפני גיל שש עשרה. השניה לפני הניתוח השני, שנה וחצי אחר כך. באחת הוא מחייך, צוחק. בשנייה, מרצין פנים. שתי תמונות שהן כל כך עמר. כשהן מוצגות זו לצד זו מבחינים בדבר מוזר. שתיהן צולמו באותו אופן, מאותו מרחק, אותו צלם. אבל עמר שונה. בתמונה השניה, הוא יותר בוגר, בעיקר יותר גבוה. שתי תמונות של עמר זו לצד זו, והאחד נראה כמו אחיו הבוגר של השני. גבוה בחצי ראש, חסון יותר, בוגר יותר. והרי אין שני עמר. ואז אתה קולט בצורה הכי ברורה כיצד הזמן פועל. כיצד הנער גדל ומשתנה. כיצד עמר האחד שונה כל כך מעמר שבא שנה וחצי אחר כך.
ואז אתה מבין בצורה הברורה ביותר שעמר שאתה זוכר, זה שלפני שנה ויותר, כבר אינו קיים. ששום דבר אינו נשאר כפי שהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
