אבא של עמר

שני חברים נפגשים לאחר שלא התראו במשך עשרים שנה. התרגשות. ברכות. חיבוקים.

"מה קורה איתך, ספר לי"

"אל תשאל. אני כרגע חוזר מהלוויה של אשתי"

"מה אתה אומר? מזל טוב! לא ידעתי שהתחתנת"

יש משהו מוזר בנתק שבין ההוויה והידיעה. התגובה שלנו היא לא להוויה, למאורע, אלא לרישום שלה אצלנו. לא המאורע אלא המפגש הראשון עם הידיעה הוא שיוצר את התחושות והתגובות. למעלה משנה עברה ובכל פעם מגיע עוד מישהו שפגש בידיעה. מישהו שפגש בעמר רק כעת, דרך סיפור, קריאה, תמונה. בכל פעם מגיע עוד מישהו לאתר של עמר ומדליק שם נר. מניח פרח. מי יודע אם מכל אלה שהזילו דמעה בליבם, רבים יותר אלה שהכירו אותו בחייו, או אלה שרק פגשו את מותו.

למעלה משנה אני מנסה להבין איך להיות אבא של עמר – בלי עמר. יש לי תחושה שעברתי דרך מסוימת. חלק ממנה יצא לתוך הכתיבה שלי. חלק אולי עבר הלאה, למי שקרא. השבוע הזה היה לי מפתיע. גם מוזר. השבוע פגשתי הרבה חברים שמעולם לא פגשתי קודם לכן. קבוצה של חברים חדשים נחשפה פתאום לדרך שלי. לאסון. לכתיבה. הם הגיבו כפי שמגיבים כאשר שומעים על אסון שקרה לחבר. הגיעו אלי הביתה. לשבעה. חלק עשו זאת מתוך אי נוחות ומבוכה. חלק בהיסוס וחשש. חלק במילים. חלק בשתיקה. כולם בנוכחות, בחיבוק, באהבה. ואני מודה. מודה לכולם. מודה שהרגשתי קצת מוזר. מוזר להיות שוב בשבעה, שנה אחרי. מוקף אנשים שכותבים ומרגישים דמעות. ואני במרכז, עוד אוהב, עוד כואב, אבל העיניים, רוב הזמן יבשות. כבר לא בוכה. כמעט.

בדיוק סיפרתי על כך שעיסוקים אינטנסיביים הרחיקו אותי מעמר. הסתירו אותו מפני התודעה, והותירו אותי עם אהבה טהורה. ההתכנסות הזאת סביבי ואיתי שוב עטפה אותי, הכילה אותי, סחפה אותי לתוכה, ושוב הסתירה את עמר. ככל שישמע הדבר מפתיע, דוקא הפעילות הזאת, שהיא סביב ובתוך הכתיבה שלי, סביב הציר הזה של החיבור שלי לעמר, דוקא היא, באה והוציאה אותי, והזיזה את עמר הצידה. ברצוני או שלא ברצוני, הפכתי אני לנושא המרכזי. גם בעיניי ובלב הקוראים, אך גם בעיני עצמי. המוקד שלי, תשומת הלב שלי הייתה למבקרים, לאירוח, לתגובות, לתשובות, לביקורי גומלין. הייתי עסוק בעצמי. האהבה הטהורה עוד התעצמה, ועמר המודע עוד שתק.

על כל התגובות שלי חתמתי כמו שאני עושה תמיד, בשם י', עד שבשלב כלשהו, נאלצתי להשתמש בשם המשתמש ובסיסמא שלי כדי לכתוב תגובה לאחד החברים. התוצאה הייתה שכאשר התגובה שלי עלתה, הופיע שמי המלא כפי שהוגדר בבלוג – "אבא של עמר". צורת המילים הפתיעה אותי לרגע. עצרתי והסתכלתי בהן – "אבא של עמר". באותו הרגע, חזרתי לעמר במלוא העצמה. והוא חזר אלי. חזר אלי, ולא חזר. אחר כך הלכתי אליו. הסתכלתי בכל התמונות באתר שלו. הסתכלתי בשתי התמונות שסיפרתי עליהן, זו לצד זאת.

הסתכלתי בו, ועיניו הסתכלו בי, ושוב הרגשתי את העצב והגעגוע. כשהם באו, חשתי הקלה.

והעיניים, כבר לא היו יבשות.