אבא של עמר

בימי המלחמה נסעתי בכל יום לעבודה בחיפה. למרות שאין תיחום ברור, קו הסכנה, הכניסה לעיר לוותה תמיד במתח מסוים, והיציאה בהקלה. ביציאה, בדרך הביתה, הרכב מאיץ, נושא אותי דרומה. עוד מעט ואני מחוץ לארץ האש. בכל רגע, בכל מקום, יכולה לפתע לנחות הרעה מן השמים. בעודי מאיץ – נמלט, מתרחק, חשבתי לעצמי, הרי בדיוק הנסיעה המהירה יכולה להפגיש אותי ואת הטיל. אם הוא יצא לדרכו ויש לו זמן ומקום לפגיעה, אפשר שאני מכוון בדיוק לשם. דוקא נסיעה איטית יותר תאפשר לי להמנע מהמפגש.

שני סיפורים שונים נפגשים. הטיל, שכוון לזווית מסוימת, ונורה ברגע מסוים, במהירות מסוימת. האוטו, ואני בתוכו, נוסע מנקודה א' לב'. ממש כמו בעיות במתמטיקה ופיסיקה של בית הספר. האם יפגשו?

העולם בנוי מאין ספור סיפורים קטנים כאלה. בכל רגע, אין ספור סיפורים. ובכל מקום, לפתע נפגשים הסיפורים. משפיעים אלה על אלה. אם משחזרים וחוזרים לאחור, אפשר לעקוב אחרי שני הסיפורים ההולכים אל המפגש, אל הסוף הבלתי נמנע. יש כאלה המכנים זאת גורל. הכל כביכול כתוב מראש. אלא שכך או אחרת, תמיד בליל סיפורים צפוף סופו להפגש, להשפיע, לשנות. תמיד תמיד ישנה תוצאה. זה מה שקורה. זה מה שיש, ומה כאן עניין לגורל?

גם ללא שלטונו של הגורל, המעקב אחר העלילה מרתק. החיים דומים למסע ברחובותיה של עיר. צומת, מספר אפשרויות, ואחת מהן קורית. אחר כך קטע רחוב, ההמשך הישיר של הבחירה בצומת. אין אפשרויות, אין סטיות, אין טעויות. ואחר כך עוד צומת. רחוב, צומת, רחוב.

לפעמים אפשר בדיעבד לזהות את הצמתים המשמעותיות. אותן צמתים שהן פרשת מים. שהבחירה הקטנה משנה את כל מה שבה אחר כך בצורה קיצונית. קשה להמנע מההתעסקות בשאלה של מה היה קורה אילו. בעיקר בשאלות של חיים ומוות. בעיקר כאשר ההבדל ביניהן הוא דק כחוט השערה. כמו השאלה למה ניתוח שתמיד מצליח פתאום משתבש.

אם חוזרים לאחור ורואים את כל שרשרת הצמתים, הבחירות, האירועים שהם מובילים אל הסוף הבלתי נמנע. אם מתבוננים כיצד אדם מכלכל את צעדיו בשיקול דעת, בדבר הנכון והסביר. אם מביטים בתוצאה, והתוצאה היא מוות. אם אני נוסע במהירות ברכב כדי להתרחק מאזור הסכנה, ודווקא כך נקלע בדיוק ברגע המדויק למקום הלא נכון, אפשר להבין את הביטוי המוזר, הבלתי נתפס, הפרדוקסאלי – "מצא את מותו".

לא המוות מחפש ומוצא אותנו. כל החיים הם חיפוש, ובסופו של דבר, מה מוצאים? את המוות.

כמו בבדיחה – "מדוע כשמחפשים משהו, תמיד מוצאים אותו דווקא במקום האחרון שמחפשים?" תמיד, המוות, הוא הדבר האחרון שאפשר למצוא. ולמה זה שיש מי שמצליח ומוצא כבר במקום הראשון שחיפש, והמשחק מסתיים כל כך מהר, והמשחק הופך כל כך קצר?