אבא של עמר

לאחר כמעט עשרים שעות בדרכים, שתי טיסות ושמונת אלפים ק"מ נחתתי בשנגחאי. מהנדס סיני העובד איתי בחברה בא לאסוף אותי משדה התעופה. נפגשנו פעם בעבר, בערך, וכעת ציפו לנו שלושה ימי עבודה משותפת. הבחור, דובר אנגלית סבירה וחברותי, פתח בשיחת חולין. עוד בדרך למונית שאל 

- "כמה ילדים יש לך?"

- "שלושה."  עניתי, ואולי היססתי לרגע. ואז הוספתי

- "אחד נפטר לפני שנה."

הגענו ליעד רק בשעת לילה. אני במקום רחוק, שונה, נושם אויר אחר. זר. הירח ניבט בשמים. הירח, אמרתי לעצמי, הוא בדיוק אותו הירח. כמו בבית.

הימים ארוכים. שעות עבודה רבות. שפה שצליליה מוזרים. אוכל מאתגר (השגתי שליטה מעולה במקלות אכילה), אני עסוק ורחוק מכל מה שהשארתי כאן, למעט העבודה. רק מאוחר בלילה, במלון, שיחה הביתה, וחיבור.

והמחשב. הנייד שלי שבק חצי שעה לאחר שהגעתי, לאחר שלא הסתדר עם טעמו של התה הסיני, אך בחדר במלון, להפתעתי ולשמחתי היה מחשב. מאוחר בלילה, הפלגתי ארצה. הבלוגים כולם היו חסומים לגישה. יש בסין מחשבות אחרות על מה אפשר באינטרנט ומה לא. נכנסתי לאתר של עמר. פתחתי את התמונות, והסתכלתי, על כולן. המרחק, הפיסי והתודעתי, מהבית, מהכל, רק חידד וחיזק והעמיק את המרחק ממנו יכולתי להתבונן בעמר. אף פעם לא הרגשתי כל כך את המרחק הזה, ההולך וגדל. מבעד למרחק, בארץ סין הרחוקה, התבוננתי בתמונות של עמר, והתגעגעתי נורא.