קראתי בעיתון על פושע, סוחר נשים, שהוסגר לישראל. האיש נעצר בצ'כיה לפני חמישה וחצי חודשים, וכעת הסתיים תהליך ההסגרה. בזמן שישב במעצר, נהרגו אשתו לשעבר ובנו בתאונה בארץ. היו אלה האשה הצעירה והילד שנמחצו למוות על ידי הג'יפ הדוהר של עורך הדין, זה שיושב עכשיו בכלא. אותו פושע שישב במעצר ביקש להגיע ללוויה. הדבר לא התאפשר. על פי ההסבר שנכתב בעיתון, היות ותהליך ההסגרה היה בעיצומו, לא ניתן היה להיענות לבקשתו.
כמו ששפשפתי את עיני וקראתי שוב, אני כאן כותב שוב. יושב אדם במעצר, ממתין שיתבצע תהליך הסגרה שבסופו יועבר בעל כורחו לארץ. עכשיו הוא בא ומבקש להגיע לארץ. "לא" אומרים לו, "לא ניתן להפריע להליך ההסגרה. צריך לחכות. בעוד מספר חודשים נביא אותך לארץ בכח".
לפעמים התוצאה של החוק בפעולתו כל כך אבסורדית שאתה מתקשה להאמין. עד כמה מטומטמת יכולה להיות המערכת? המערכת בנויה ומורכבת מאנשים. עד כמה יכולים להיות אנשים אטומים ומטומטמים.
כל כך נדהמתי ממופע האיוולת הזה. רציתי לכתוב עליו כאן (מן חלום ישן של "מכתבים למערכת" שמעולם לא יצא לפועל). אמרתי לעצמי "הנה, יש לי כאן במה", אבל לא הרגשתי בנח. אני מנצל את הבמה הזאת לומר דברים שלא קשורים. "איך אני מביא את הסיפור הזה לבלוג שלי?"
כל הסיפור מסביב, ההחלטה ההזויה של שומרי החוק, התיאורים של מעלליו של אותו עצור, הכל השכיח מעיני את הסיבה לבקשתו להגיע לארץ. האיש איבד ילד. רגע הוא ישנו וברגע הבא איננו. אני מכיר את זה.
כתבתי כמה פעמים על הגשר ללא מילים, על ההבנה, על השותפות, על המשפחה הגדולה הזאת של הורים ללא ילדים. כולנו יכולים להיות כל כך שונים, ואף על פי כן כולנו אחים.
כאן במקום הזה, אני עומד נבוך ושואל "האם האיש הזה, גם הוא אחי?". קשה עם זה. אלה פנים חדשות לקלישאה "משפחה לא בוחרים". נכון, לא בוחרים, אבל לא חייבים לשמור על קשר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
