אבא של עמר

ככה כתבתי בנובמבר 2005, בדיוק לפני שנה

מה שנשאר כפי שהיה - מזכיר ומכאיב  (כניסה לעבודה בבוקר)

מה שמשתנה - מוחק כל זכר (בנין חדש)

התכוונתי לכך שלא הרבה קודם לכן, בימים האחרונים של החופש הגדול, מצאתי לעמר עבודה אצלנו בחברה. בבוקר היינו נוסעים יחד, צועדים מהחנייה לבניין ושם נפרדים, עד לארוחת הצהריים, או עד סוף היום. וכמה שבועות אחר כך, כשכבר חזרתי לעבודה, הייתי צועד בכל בוקר את אותה הדרך, שהפכה לדרכנו האחרונה. היינו צועדים יחד, ואני כאבתי לבד. ובאחד הבקרים, הגיעו עימי עמר וחברו הטוב, שגם הוא גויס לעבודה אצלנו, ושניהם באו בשמחה לעבוד יחד. וכעבור מחצית השעה הופיעו שניהם אצלי בחדר, כי הציוד התקלקל והעבודה שבתה ובוטלה, ושניהם חזרו הביתה באוטובוס. וכך, הנוכחות של עמר, אצלי בחדר, נשארה אחרי שהוא הלך. זה החדר שעמר ראה וספג לתוכו כמקום העבודה של אבא, והבניין והחדר שמרו בתוכם עבורי משהו מעמר. וידעתי אז שבעוד מספר חודשים נעבור לבניין חדש. והצעידה אליו בבוקר כבר לא תזכיר לי את עמר. ובחדר שלי, כבר לא יהיה אותו משהו.

הבוקר,  בפעם הראשונה, צעדתי לבניין החדש.