חזרתי משהות של שבוע בחו"ל. נסיעה לא צפויה, בהולה, עסוקה, עמוסה, למטרות עבודה. הניתוק מכל מה שיום יומי, מכל מה שהוא רצף מתמשך, גורם לשבר. הפרעה. גם הזרימה של הכתיבה ושל מה שמזין אותה נפגמת. מולידה חשש שההפסקה תתקבע. כמו להבה של נר, שלא ניתן לכבות אותה רק לרגע, ואחר כך להמשיך מאותו מקום. הוויה שמרחיקה אותי, ומצריכה יצירה של קרבה מחודשת, ומעוררת בי חשש.
שוב, תוך זמן קצר, ראיתי ירח מלא בשמים רחוקים. כמעט מלא. השלישי ברצף. הופתעתי לפגוש אותו דווקא בלונדון, עטוית העננים. ועוד בבוקר. עצרתי וצילמתי. עוד ירח לעמר. בדמיוני אני שומע אותו אומר לי – "נו חאלס. מספיק עם הירחים האלה." טוב, אחרון ודי.
ועוד...
וזהו.
כשאני עסוק בעבודה, אני עסוק בעבודה. כשאני מטייל ברחובות אני מטייל ברחובות. אני מאד שם. באותם רגעים אני לא ער לחיים שלי כאן. לא מודע לבית, למשפחה, לילדים. אני חושב שכל אחד מכיר את ההוויה הזאת. בדיוק לזה אני מתכוון בכל פעם שאני מגלה שעמר לא ממלא את ההוויה שלי. ותמיד אני מחפש את אותו ערוץ שיעורר את אותה הוויה.
החו"ל הזה, עם המרחק והעבודה והשוני, הדגים עבורי את האפשרות לקבור את עצמי בעיסוקים אחרים. להתנתק.
במקום בו שהיתי, התקבצו יום אחד מספר אנגלים. היה שם אחד צעיר, ג'ינג'י בעל גוף, חובש כובע קסקט. בכל אלה, כל כך דמה לחבר הכי טוב של עמר, שכעת אינני זוכר כלל איך הוא נראה. אני רואה בעיני רוחי רק את יונתן. ואז, כשראיתי אותו, עמר חזר אלי, ואני אליו. ובאיזה עצמה. מאז, ראיתי עוד לפחות פעם אחת תואם יונתן שכזה. תמיד יהיה משהו שיחזיר. אי אפשר לברוח. ואני גם לא רוצה.
ביקרתי באתר של עמר באינטרנט. הסתכלתי בתמונות שלו. יש שם תמונה מהמסע לפולין, בקור הגדול. עמר עטוי במעיל פוך שהשאלתי לו, ובכובע חם. התחוור לי, שאני, היום, בביקור בארץ קרה, מצויד בדיוק באותו סט של בגדי חורף. והיה בבגדים החמים הללו משהו שגם חימם את הלב. ביום האחרון, כשארזתי את המזוודה, גיליתי בכעס ובצער שהכובע הלך לאיבוד. מעצבן, ואין שום דבר שאוכל לעשות.
לקראת חזרה, הבית התנחל בתודעה, ואיתו בא הגעגוע. פתאום התגעגעתי הביתה, לאשה, לילדים. ואז עלה וגבר הגעגוע לעמר, שכל כך מזמן שלא ראיתי. ושלא יחכה לי בבית.
חזרתי הביתה. כל אי הסדר מפנה מקומו לבית הישן והטוב. מלון מקום זר מתחלף בבית. אפשר לחזור לאכול ולשתות מה שאני מעדיף. להתחבר למשפחה, לאשה והילדים. תחילה מחוצה לי, ואחר כך בתוכי, אט אט, הכל חוזר לעצמו. חוץ מעמר.
אחרית דבר –
בכיס של אחד הבגדים, במקום שנעלם מעיני, נמצא הכובע החסר. היה נחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
