אבא של עמר

כאוהב מוסיקה, אני רגיל לשמוע ולאהוב יצירה שלמה. יצירה שהיא שלמות של כלים ומבצעים, הנשמעים זה לצד זה וזה בתוך זה והם משתלבים לכדי הרמוניה אחת.

דווקא למוסיקאי המקצועי יש דרך אחרת שבה הוא מקשיב ומתוודע ליצירה. קולו של הכלי היחיד. הכנר המשתתף בקונצרט, מכיר היטב את קולו של הכינור היחיד. כל השעות שהוא יושב ומתאמן בגפו, הן שעותיו של הכינור היחיד. הכינור הזה מנגן רק קול אחד בתוך היצירה. חלק מהזמן הוא אפילו שותק.

הכנר המתאמן בביתו, מנגן את תפקידו של הכינור היחיד, ובאזני רוחו הוא מקשיב ליצירה כולה, המתנגנת יחד אתו. היא מתנגנת והוא מצטרף. מי שנמצא לידו, שומע רק אותו, את הכינור הבודד. אני זוכר שקראתי פעם סיפור על ילד, בנו של כנר, השומע תמיד את אביו מנגן, והילד הזה מכיר את כל היצירות רק דרך קולו ותפקידו של הכינור הבודד.

נזכרתי עכשיו בקולו של הכלי הבודד כאשר בני הצעיר התחיל ללמוד לתופף. אני שומע אותו מתופף, ואני מתחיל, בכל שיר שאני שומע, לשים ליבי אל התוף. לשמוע את תפקידו. להצטרף אליו. להיות רק איתו בתוך כל המוסיקה ובין כל הכלים. מן דרך חדשה, אחרת, להקשיב.

אני מספר כל זאת, כי כך אני יכול להמחיש סיטואציה אחרת שאני נמצא בה כל העת. כאשר אני מסתכל בתמונה שעמר מופיע בה, לא חשוב בחברת מי, חברים, משפחה, ילדים או בוגרים, אני רואה את עמר. אני רואה רק את עמר. אני מתמקד בו, מתחבר אליו, נושם אותו, וכל מי שנמצא בתמונה, כאילו לא קיים. אולי זה כך כשאי אפשר לשמוע את כל התזמורת יחד, מנגנת בשלמות אחת.