הבוקר פגשתי בחורה נחמדה שבאה לראיין אותי. הראיון במסגרת עבודת מחקר גדולה על השכול והאובדן. (הידעתם? מי שעוסק בנושא חייב להסתובב עם חבילת טישיוס גדולה בתיק). ישבנו כמעט שלוש שעות ודיברנו. אני סיפרתי ועניתי לשאלות. מזמן לא דיברתי ולא סיפרתי הכל. בדרך כלל אני בחברת אנשים שיודעים, או בחברת אנשים שלא יודעים, ואף פעם אין צורך לספר הכל. כבר למעלה משנה שאני כותב. מעביר את הדברים ממני אל המקלדת, בדרכם הלאה. אבל מזמן לא ישבתי, ודיברתי וסיפרתי.
למדתי על הבדל אחד גדול בין כתיבה וסיפור בעל פה. האצבעות אף פעם לא משתנקות. לא עוצרות לרגע לשאוף אוויר. לא נאלמות, נתקעות, חוששות להמשיך. אולי משום כך, האצבעות אינן מזילות דמעה. רק העיניים שקוראות. לשבת ולספר, גם היום, זה סיפור שונה.
סיפרתי על מה שהיה. סיפרתי על עמר. על עמר שהיה, ועל עמר שחסר. אחרי שיחה שכזאת, הרגשתי אותו כל כך חזק. מזמן לא הרגשתי אותו ככה. פתאום ראיתי אותו, את עמר הילד, ועמר הנער. עמר מחייך ועמר רציני, עמר מדבר ועמר שותק. אז כל כך רציתי. כל כך התגעגעתי. כל כך חסר לי. כל כך עצוב. פתאום הכל כל כך חי.
והדבר המוזר הוא שככל שהוא יותר חי, כך, בסופו של דבר, הוא יותר מת. וככל שהוא יותר קרוב, כך הוא יותר רחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
