אבא של עמר

כך תיארתי את עמר בשאלון שמילאתי, במסגרת המחקר על הורים שכולים. "נער יפה תואר וגבה קומה". כך אני יודע.

ומה אני זוכר? אני זוכר מצבים, תמונות, חוויות. יש לי דמוי פנימי של עמר, שחי איתי, בתוכי. מעניק אשליה שהוא ממשיך. שאנחנו ממשיכים. שזה אותו עמר שהיה, רק שהוא אצלי בפנים.

מדי פעם אני מקבל סימן שאני בעצם טועה. מה שנדמה לי, בתוכי, איננו משקף את מה שהיה.

יש אצלנו בעבודה בחור אחד גבוה (יש הרבה גבוהים, אבל אני כאן מספר על אחד מסוים). יום אחד שמעתי אותו מספר למישהו שהגובה שלו מטר ותשעים. מאז, כשאני רואה אותו, אני תמיד חושב על עמר. מטר ותשעים, זה מה שהוא הספיק. מאז, אין בבית מישהו כל כך גבוה. אני כבר לא רגיל להתקרב לגובה כזה. כשמזדמן לי במקרה לעמוד סמוך לאותו בחור, אני מתבונן מעלה ומודע לגובה הזה. ממש גבוה. אז אני יכול לדמיין את עמר עמד לצידי, והוא גבוה. ממש לא זכרתי בתחושות שלי את הגובה הזה. מן הסתם, במהלך כל השנים, כשנאגרו הזכרונות, הוא עדיין לא היה כל כך גבוה. עכשיו אני פתאום מדמיין את עמר לצידי, והוא שונה ממה שאני זוכר. הזכרון שלי טעה. עמר האמיתי הוא זה שאיננו.