התאריך הזה היה צפוי מראש, עוד מיום היוולדי, ועוד קודם. חיכיתי לו. ידעתי בתור ילד שאהיה אז בן ארבעים ושלוש. כביכול ילד הרואה את העתיד. כאשר הוא הלך והתקרב, כדי שנה שנתיים, עוד זממתי לנסוע לאיזו עיר גדולה בעולם, רק כדי לראות מופע זיקוקים שלא היה כמותו. התכנית נגנזה, ונשארנו בבית.
בכל זאת, רציתי לציין את הרגע הזה. בכל זאת, רגע של פעם באלף שנה. מי שהיה שם יזכור. רציתי שנזכור. החלטנו לנסוע לעיר הסמוכה, לחיפה, לוואדי. שם חוגגים את השנה החדשה, שם יהיו זיקוקים. שם הייתה אפילו נקודת שידור של הטלוויזיה לכל העולם. בחצות של האלף השני החלטנו להיות בחיפה בוואדי.
הילדים, בני שש, עשר ושתיים עשרה כבר נרדמו. הערנו אותם כמתוכנן, העברנו אותם לאוטו, ונסענו. בעיר היה צפוף מעט, ובכיכר התקבצו מאות אנשים, או יותר. התערבבנו בקהל, וקיבלנו את האלף החדש. היו גם זיקוקים. גם מצלמה לקחנו. ברגע החצות, ביקשנו ממישהו שיצלם. תמונה - לילה, ברקע אנשים, ובמרכז אנחנו, זוג עם שלושה ילדים מנומנמים. מזכרת מרגע היסטורי.
שנה אחר כך, עמר הכין עבודת שרשים בבית הספר. הוא בחר לשים שם את התמונה הזאת. אולי כי הרגע הזה נצרב אצלו כמיוחד, ואולי כי זאת הייתה אחת התמונות הבודדות של כל המשפחה יחד.
***
במניין השנים, הסתיימה עוד שנה. שנה ראשונה של קירות לבנים, שנה ריקה, שאין בה דבר מעמר, מיומה הראשון ועד האחרון. עוד יבואו שנים, וכולן כאלה, וזאת הראשונה.
עמר נשאר ב-2005 שתלך ותתרחק. משהו ממני נשאר שם, איתו. ומשהו אחר ממשיך, ממשיך עם השנים, וכמותן מתרחק.
***
שנת 2007 מאושרת, יפה ומצחיקה לכולם. לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
