בשבת יצאתי לטייל בסביבה, בהר הכרמל. היה יום נעים, והכל ירוק ויפה, ומזמן לא הייתי בטיול כזה. נסעתי למקום לא הרחק מהבית, שם עליתי על שביל והתחלתי לצעוד. אף אחד לא רצה להצטרף, כך שיצאתי לבדי, והתאפשר לי לתפוס קצב ולצעוד במרץ. זהו בעצם הספורט האהוב עלי. כמו אופני הרים, אבל בלי אופניים. לפני שנים מספר, כשכל הילדים וגם אשתי למדו בימי שישי, זה היה הבלוי הקבוע שלי. לפעמים, כשהייתי מוצא מקום או מסלול יפה במיוחד, הייתי מזמין את כולם להצטרף לטיול של שבת.
התחלתי צועד לאורך שביל מסומן, שאחר כך התפצל, ואז בחרתי בסימון אחר, בשביל שלא הכרתי. המשכתי לצעוד, הולך משביל לשביל, באזור שהוא מוכר, אך בלי לדעת מהם השבילים, ולאן יובילו אותי. אמרתי לעצמי שאחר כך עלי לבדוק במפה, כדי לדעת היכן הייתי. עד שבנקודה מסוימת, כשהלכתי והתקרבתי לנקודת המוצא, זיהיתי היכן אני נמצא. לגמרי במקרה, שיחזרתי בדיוק טיול משפחתי שעשינו לפני כמה שנים. אלא שאז הלכנו בכוון ההפוך. מסלול שארבע פעמים עובר משביל מסומן אחד לאחר, וחזרתי עליו במדויק.
לגמרי במקרה פגשתי ביער את הטיול ההוא. טיול פסח, הורים, ילדים ושלושה כלבים. טיול שהיו ממנו כמה תמונות מוצלחות, גם של עמר, ואפילו שמתי שתיים מהן באתר שלו. לגמרי במקרה פגשתי ביער את עמר.
אני תמיד חושב עליו ונזכר בו. גם בטיול הזה בשבת, בדרכי, חשבתי עליו. אלא שזכרון כזה, כאילו נובע מתוך עצמי. אני זוכר, והחוויה, והקשר, הם משהו משלי. אבל הפגישה הזאת הייתה שונה. כאן, לא נזכרתי מתוך עצמי. כאן החוייה באה מבחוץ. כאן, טיילתי לתומי, ואז, פתאום, פגשה אותי חוויה. פתאום פגשתי את עמר. ההזכרות החיצונית הזאת, הרבה יותר נעימה. לפגוש את עמר, לא בתוכי, אלא שם בחוץ, ביער, בשבילי ההרים. הייתה פגישה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
