אבא של עמר

בגליון האחרון של שבע ימים סופר הסיפור העצוב על אילן ליאור, טייס חיל האויר, ביום שאחרי ששת הימים, שיצא לפסגת המונבלאן, ונשאר שם. והוא בן עשרים ושתיים עד היום. והחברים שלו, כבר חצו את השישים.

הכל שם היה לי מוכר.

התסכול על מי שלא יחזור.

הקסם של מי שנשאר צעיר לנצח.

הפער ההולך ונפער בין מי שקפא ומי שממשיך.

הזכרון המיוחד שטבוע בכל צילום.

התמימות שבחיוך, כשאתה מצטלם, וחושב שתחייה לנצח, או לכל הפחות, שתחייה די הצורך.

הכח הממגנט בצילום שבדיעבד מתעד את השעות האחרונות ממש.

המבט המיוחד, המנסה לחפש, ואולי, אולי, למצוא את מי שאבד.

הפרידה שלא נגמרת.

המעגל שלא נסגר.

הזכרון, שנשאר וממשיך לחיות אצל מי שנשאר וממשיך לחיות.

הנגיעה של עבר בעתיד.

את הכל אני כל כך מבין.

את הכל אני חי יום יום.

והסיום, שכל כך נגע לליבי –

"לפני שנה מתה אמו של אילן. עד יומה האחרון גרה בדירה שברחוב שיינקין 72. כל השנים סירבה לתחינת בתה ונכדיה לגור בקרבתם. נצמדה לתקווה שבנה ישוב ממסעו בהר השלג. הציפייה לאילן החזיקה אותה בחיים. אני לא אזוז מכאן, אמרה, אני רוצה להיות פה כשאילן יחזור הביתה".