אבא של עמר

קודם הגיע המחשב. אחר כך האינטרנט. אחריו, האינטרנט המהיר. וכל אחד חולל מהפכה כזאת, שפתאום שואלים – איך היה אפשר בלעדיו?

כשהיה האינטרנט האיטי, היה צריך להתחבר דרך קו הטלפון. לחייג לספק האינטרנט ולהתחבר. טלפון סלולרי לא היה אז, והחיבור גזל את קו הטלפון היחיד, וגם עלה לא מעט. לכן, אם רצו הילדים להתחבר לאינטרנט היו מבקשים רשות. וכדי להבטיח שהדבר יעשה רק באישור, הייתי אני היחיד שהכיר את הסיסמא.

מדי ערב הדהדה בבית הצעקה "אבא, אפשר באינטרנט?". וכשהיה אפשר, הייתי ניגש למחשב ופותח את החלון עם החייגן. מספר הטלפון כבר היה בפנים, ואני הייתי מקיש את הסיסמא ומתחבר. זאת הייתה סיסמא על אמת. לא השם של הילדים או משהו כזה, כמו שתמיד רואים בסרטי מתח, והגיבור מצליח לנחש את הסיסמא. סיסמא על אמת היא גיבוב חסר משמעות של אותיות, קטנות וגדולות (באנגלית) וספרות. בכל יום היית מקיש את הסיסמא ומתחבר לאינטרנט.

אחר כך, בא האינטרנט המהיר. חיבור קבוע דרך הכבלים. לא צריך לחייג. לא תופסים את קו הטלפון. לא צריך לבקש רשות. יותר לא נשמעה בבית הקריאה – "אבא, אפשר באינטרנט?". שוב לא השתמשתי בסיסמא ההיא.

היום, יש המון אתרים שאני מבקר בהם, ורבים מהם דורשים סיסמא. אפילו כדי לכתוב בבלוג הזה, צריך להכניס סיסמא. בדרך כלל אני משתמש בסיסמא קלה וקליטה. כך אני לא שוכח אותה. אבל ישנם אתרים עקשנים, עם רמת אבטחה מיוחדת, שדורשים מדי חודש סיסמא חדשה. וגם לא מאפשרים לחזור על הסיסמא הקודמת. כאן, כדי שיהיה לי קל לזכור, אני בוחר כל מיני צירופים בעלי משמעות, (שיהיה קל לזכור), אבל רק עבורי. למשל מספרי טלפון מימי ילדותי שנצרבו אצלי ונשארו הרבה שנים אחרי שהם כבר לא קיימים בשום מקום. וגם אותה סיסמא, שפעם חיברה אותנו לאינטרנט. חזרתי להשתמש בה.

האתרים העקשנים האלה, מכריחים אותי להחליף, ומאפשרים לי לחזור שנית על אותה סיסמא רק כעבור ששה סיבובים. כך אני מחליף סיסמאות, וחוזר עליהן בכל שישה חדשים. כך יוצא מדי פעם שאני משתמש באותה סיסמא, מהאינטרנט, באופן יום יומי.

בימים ההם, אני מקיש את הסיסמא, ואז אני שומע בדמיוני קריאה מהדהדת בקול ילדותי –

"אבא, אפשר באינטרנט?". והחיים נעצרים לשנייה. ואז ממשיכים.