אבא של עמר

אנחנו לא יוצאים הרבה מהבית לסרטים או הצגות. לא רק עכשיו, בשנה האחרונה. בכלל. מאז שאנחנו חיים כמשפחה, אנחנו בדרך כלל בבית בערב. אנחנו דווקא אוהבים לראות סרטים. אז רואים אותם בבית. בטלוויזיה. לא כל כך בווידיאו או די.וי.די. זה דורש הכנה והתארגנות מיוחדת, כמעט כמו לצאת לסרט. מן הצהרה – "הערב נשב ונצפה בסרט הזה והזה", והרי אין סיבה  מיוחדת שדווקא הערב נשב ונצפה דווקא בסרט הזה. אז לא.

אנחנו מחוברים לכבלים. יש ערוצי סרטים, ואפשר להתיישב, באקראי, ולראות אם יש משהו מעניין. משהו שהם, הכבלים, החליטו להציע, והבחירה שלי מצטמצמת בכן לראות או לא לראות. ככה, בסופו של דבר, אנחנו רואים את רב הסרטים שהוצגו בקולנוע. ההבדל העיקרי הוא הדחייה בזמן. בערוצי הסרטים לא מציגים סרטים חדשים. בסופו של דבר, יציגו את כל הסרטים, ואנחנו נוכל לצפות בהם, רק בעיכוב של כמה שנים.

יש בצפייה הזאת משהו ממין מכונת זמן שמחזירה אותך קצת אחורה.

בכבלים, לכל סרט שמוצג, מצורפת פיסת אינפורמציה. שם הסרט, העלילה, הבמאי, השחקנים ושנת ההפקה. אני תמיד מסתכל בשנת ההפקה. השנה הזאת, יש לה תמיד הקשר ומשמעות. רב הסרטים הם בני שנים אחדות, פחות מעשר. התאריך שלהם מתורגם מייד לגיל של עמר. מה היה, מה הוא היה, כשעשו את הסרט הזה. את הסרט הזה הוא ראה. אהב. את הסרט הזה ראינו יחד וצחקנו.

הסרטים בכבלים, מעט ישנים. לפחות שנה, כמעט תמיד יותר. כמעט כל הסרטים נעשו לפני 2005. עמר היה שם. אפשר לראות אותם מתוך סוג של רגיעה. גם הסרטים מ 2005, אפשר להסתדר אתם. הרי לא כתוב איזה חודש. הרי 2005 ברובה עדיין הייתה שנה רגילה.

בינתיים בכבלים הסרטים מגיעים מתוך העולם הישן והטוב. שומרים עליו, משהים את קיצו עוד מעט.

הקטע הזה, יושב אצלי בראש כבר מזמן. מחכה להיכתב ולצאת. כבר ראיתי בכבלים סרטים מ 2005, והרגשתי שאם הוא לא ייכתב עכשיו, הוא יאחר את המועד וישתנה.

אתמול, ראיתי בכבלים סרט. בשנת ההפקה היה נרשם 2006.