אבא של עמר

פעם הבאנו סרט מהשכרה. הייתה אצלנו משפחה של חברים, ובחוץ היה חורף, והחלטנו להזמין סרט. נדחקנו כולם, שתי משפחות בחדר הטלוויזיה הקטן, על הספה, על הרצפה, על הכריות. החשכנו את החדר, הכנו פופקורן וצפינו בסרט.

אני זוכר את הפעם ההיא, אבל לא זוכר שום פרטים. בכל זאת, לא קשה לי לדמיין את עמר באותה סיטואציה. אולי משמיע בדיחה או חיקוי. אולי רב עם אחד האחים על מקום ישיבה. אולי בוהה לו בסרט ואוכל פופקורן. כל אלה דברים שאולי בכלל לא התרחשו. אבל אני יכול לזכור אותם. הם באים מתוך בנק הזיכרונות. הבנק של הזיכרונות האפשריים. כך אני יכול לזכור את אותה התרחשות, ואת עמר בתוכה. אין שום קושי לפברק זכרונות.

אבל אם מחר שוב נשכור סרט, אני לא יכול לדמיין אותו שם. אין לי תסריט ותפקידים עבור ההתרחשות של מחר. הוא לא נמצא. לא במקום שבו נדחפים כדי לתפוס מקום, ואוכלים פופקורן ומבצעים חיקויים. רק בפנים, בלב.