אבא של עמר

אף פעם אני לא אומר "למה זה קרה דווקא לי". אני כן קולט (ולא מעכל) שאני כאן מקרה נדיר, ונמצא בצד הכי נורא של הסטטיסטיקה. אבל זה לא אני. זה לא קרה לי. אני חי. בריא. ממשיך. יש לי אותם כישורים, אותן תובנות (ועוד כמה), אותן אהבות (ועוד כמה). אם צובטים אותי זה כואב. אם מצחיקים אותי אני צוחק. אני חי (ואין חצי חי). אני סוחב איתי מטען כבד, אבל ממשיך לחיות בדיוק באותו קצב כמו כל העולם. עשרים וארבע שעות ביממה. שלוש מאות שישים וחמשה ימים בשנה.

זה לא "קרה לי". זה קרה לילד שלי. הוא זה שאיננו. היה צריך להיות ואיננו. הוא זה שאפילו לא הספיק לחלום. שאפילו לא ידע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. הוא זה שהיה גבוה, אבל לא היה גדול.

אני כאן, וזה מפתה לחשוב עלי. אבל הוא שאיננו. לא חבל עלי. חבל עליו.

גם לי קשה לפעמים לחשוב עליו במקום על עצמי. קשה ועצוב לי שלא הספקנו להיפרד. שרק אני נפרדתי, והוא כבר לא היה. קיים בנו צורך פנימי להגיד מילות פרידה. להתכוון יחד למסע. לחבק, ולהגיד "אני אוהב אותך". לסיים כמו שצריך. אבל למטבע הזאת יש צד נוסף. כדי להיפרד יחד, גם הוא צריך להיערך לפרידה. גם הוא צריך לדעת שזה הסוף. הידיעה הזאת קשה ומעיקה. קשה לקבל  אותה. בעיקר כאשר עוד לא החלטת מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. הצד השני של מטבע הקושי שלי, של הפרידה הפתאומית ללא הכנה, הוא שגם הוא לא נפרד. שהוא לא ידע. שהוא מעולם לא ידע שהנה, זה הסוף. אפילו לא לשנייה אחת. כל שנייה של חייו הייתה שנייה של חיים. לסיים את החיים ללא פחד גם זאת ברכה.

אולי העמסתי על עצמי משהו מאותן שניות שנחסכו ממנו, של אימת המוות. על השניות הללו, שמקשות עלי, והקלו עליו, אני מודה. אם אין מתנות חינם, את המחיר הזה אני משלם בשמחה.