אבא של עמר

המלט.

אותלו.

רומיאו ויוליה.

טרגדיה. מוות. מלחמה. גורל בלתי נמנע. אויבים. שנאה. קנאה. רצח. תאווה.

איך הפליא המחזאי לתאר את האדם בשפלותו ובאסונו. איך מצא את המילים המדויקות ביותר לתאר את החוויה האנושית.

אתה יושב באולם ולנגד עינייך מתחוללת טרגדיה. הופכת קרביים. מטרידה. מתריסה. הסוף תמיד הוא הקשה מכל. כזה טיבה של הטרגדיה האנושית.

סוף. המסך יורד. הקהל מוחא כפיים.

והמסך שב ועולה. השחקנים חוזרים. הנה כל החיילים המתים קמים על רגליהם. הנה האויבים המרים אוחזים ידיים ומשתחווים. הנה הנבל מגיע בצעד קל וזוכה לתשואות סוערות. הנה הם הגיבורים הראשיים. מאוששים, תמירים ויפים, צועדים בחן לקדמת הבמה.

משתחווים. קדים קידה עמוקה לקהל. מנופפים לשלום בחיוך של מנצחים.

לאחר הסוף הרע של המחזה, מגיע הסוף של אחרי הסוף. המתים קמים לתחיה. האויבים מתחבקים בחיבה. כל הנבלים חביבים. זאב וכבש. אחרית הימים. וזה נעים ומרגיע ומבטיח.

מה הפלא שגם בחיים אנחנו מצפים לסוף של אחרי הסופים. אחרי שהכל נגמר, שוב נפגשים כולם. צוחקים על מה שהיה. הרשעים מסירים את המסיכות. העצובים מחייכים. כולם מאושרים. אחרית הימים. גן עדן.

כמה טוב לדמיין את הסוף של כל הסופים. איזה רווחה עצומה. איזו הקלה מרגיעה. איזה אושר עילאי. איזה סבלנות של ברזל צריך כדי לחכות.

איזו אכזבה לגלות שאין כזה סוף.