בילדותי זה היה בעיקר מחבואים. היום יש סדרות ריאליטי. הרעיון דומה. השרדות. בהתחלה כולם בתוך המשחק. אחר כך, אחד אחד, יוצאים. עוד אחד ועוד אחד ועוד, עד לאחרון. האחרון ששורד מנצח.
כל עוד אתה בתוך המשחק הדברים נראים משם. בתוך התחום הצר, בתוך המרחב והאפשרויות המצומצמים. כל עוד אתה נשאר במשחק אתה ממשיך במתח, בלחץ, במאמץ. כאשר אתה יוצא אתה הופך לצופה מבחוץ. עולה ליציע וצופה משם בזירה. הדברים מכאן נראים אחרת. היער נראה קבוצת שיחים. המחבוא המצוין חשוף לעיני כל. השחקנים מתנהלים לנגד עיניך, ואתה רואה את התמונה כולה, יודע בדיוק מה הולך לקרות.
בכל פעם נפסל עוד משתתף ועולה אחר כבוד ליציע. שם הוא פוגש את כל חבריו שפרשו לפניו. הוא לובש בגדים נוחים, מחליף חוויות, מתלוצץ, עובר לעמדת הצופה ועוקב אחר השחקנים שנשארו במשחק. כשהם יפסלו ויצטרפו אליו הוא יקבל את פניהם בצחוק גדול.
נחמד לראות את החיים האלה כזירת משחקים, כמרוץ עכברים במבוך.
נחמד לחשוב שמי שיצא בתחילת המשחק רק חסך לעצמו מאמץ וזיעה.
נחמד להיפגש ביציע.