אבא של עמר

התלהבתי כבר בפעם הראשונה שראיתי אותם. לא זוכר בדיוק מתי זה היה. הבאתי אותם מחו"ל. מדבקות קטנות בצורת כוכב שזוהרות בחושך. מדביקים אותן על התקרה. כשדולק האור צבען לבן כמו התקרה ולא מבחינים בהם בכלל. וכשהאור כבה ומשתררת חשיכה הם זוהרים. בתוך האפילה, התקרה מלאה בכוכבים זוהרים.

לכל ילד יש בחדר כוכבים על התקרה. כשהוא שוכב לישון, כשמכבים את האור, הוא יכול לראות אותם. לישון עם הכוכבים.

הם נמצאים שם כל הזמן, בדיוק באותו המקום, ובכל זאת אנחנו לא מבחינים בהם. הם נדמים לנו כחלק מהתקרה. רק כשכבים האורות פתאום הם שם בהמונים, מאירים ומזהירים.

העולם שבו אני חי השתנה. האור כבה. משכבה האור אני מבחין בדברים אחרים. כאן אני שומע מאיש יקר אחד על ילד שהיה לו ואיננו עוד. וזה מספר שהיה לו אח צעיר שנשאר ילד לתמיד. זאת מספרת על הנכד שלה. וזה, על חבר לספסל הלימודים. ומישהי כותבת על בנה שככה סתם, בלי סיבה, איננו עוד. וההוא שלח יד בנפשו. פתאום אני מגלה כמה רבים חיים כך בינינו. כמה רבים אינם. כמה הם היו נעלמים מהעין כל עוד זרח האור. פתאום אני מביט ורואה את כולם.

הכוכבים שבשמיים, הרי גם הם כמו הכוכבים שעל התקרה. גם הם שם כל העת. אם נישא מבטנו הם יהיו שם אך לא נוכל לראות אותם. אור היום מסתיר אותם. רק בחשכת הלילה הם מופיעים. האור מסתיר והחושך מגלה. הרי זה הפוך ממה שהורגלנו לדעת. הרי זהו עולם הפוך.

כל המתים עוזבים אל עולם הפוך. לכל אחד יש את מתיו, ולמתים יש את אלה הזוכרים. אחר, גם אלה עוזבים, הזכרונות איתם. נשארים המתים, חפים מזכרון, והם ככוכבי השמים לרב. הם כוכבי השמים. בלילה רואים את כולם.

בחדר של עמר עדיין הכוכבים על התקרה. בכל לילה הם זוהרים כשהאור כבה. אבל אף אחד לא רואה אותם.