אבא של עמר

כשמתאפשר לי, אני אוהב לטייל בכרמל, בעיקר בבוקרי שישי. יצאתי השבוע לשביל שכבר הייתי בו. הפעם הקודמת כבר הייתה לפני שנים מספר. כך יכולתי ללכת, ליהנות מהמסלול וגם להיזכר. כמובן שפע פרחים, ונופים, ואויר צלול. וזיכרונות מהפעם האחרונה. זכרתי אפילו את המקומות שעצרתי לצלם, ואת מה שצילמתי. זכרתי איפה הזעתי ואיפה התאמצתי (טוב זה קל, גם היום הזעתי והתאמצתי באותם המקומות). כמו כל חבילה של זיכרון הלוקחת אותי כמה שנים אחורה, אני חש את הדבר האחד שמבדיל בין אז לעכשיו. אני הולך, ועמר איתי, בתוכי.

נזכרתי בפעם הראשונה שהלכתי בשביל הזה. עם אשתי. הורים לעתיד. הטיול האחרון לפני הלידה הראשונה. אז לא ידענו דבר ממה שיהיה, מן הטוב ומן הרע. רק צעדנו, זוג, וילד לעתיד נישא בבטן אמו.

כעת אני צועד, נושא בקרבי ילד של העבר.

מגדיר תחילתה וסיומה של תקופה. אורז חיים שלמים בין שתי צעדות קצרות. סוגר מעגל. מחפש את הדומה והשונה.

אז ועתה. ילד בבטן. ושקט בחוץ.